פסק-דין בתיק עא 3238/06

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ. רניאל) מיום 13.2.06 ב-ת.א. 1741/05 (בש"א 18343/05), לפיו נדחתה מחמת התיישנות תביעתו של המערער כנגד המשיבה לתגמולי ביטוח מכח פוליסה שזו הנפיקה לו.

בית משפט קמא נענה בכך לבקשתה של המשיבה לסילוק התביעה על הסף עקב התיישנות והגם שבכותרת צויין "החלטה" ברי שעסקינן בפסק דין הדוחה את התביעה.

ב.         העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המשיבה הנפיקה למערער פוליסה לביטוח חיים הכוללת כיסוי ביטוחי לנכות כתוצאה מתאונה ואובדן כושר עבודה בתוקף מיום 1.11.00.

ביום 19.3.01 היה המערער, יליד 1958, מעורב בתאונת עבודה שבעטיה חדר שבב מתכת לעינו הימנית. כתוצאה מתאונה זו נותח המערער ואושפז בבית החולים מיום 19.3.01 - 29.3.01, והיה באי-כושר עבודה מלא ממועד התאונה עד 10.11.01.

לפי חוות דעתו של הד"ר ס. היימס מטעם המערער, מתאריך 14.3.02, נותרה למערער נכות צמיתה בעינו בשיעור של 9.75%.

ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה למערער אף היא, ביום 28.5.02, נכות צמיתה בשיעור של 9.75% עקב פגיעה זו.

ג.          ביום 18.1.05 הגיש המערער את תביעתו כנגד המשיבה בה נטען כי בהתאם לתנאי הפוליסה התחייבה המשיבה לפצות את המערער בגין נכות עקב תאונה בסכום המגיע עד 402,170 ש"ח, לפי שיעור הנכות כפי שייקבע לו, וכן בגין אי-כושר עבודה, ולשחררו מתשלום פרמיה החל מיום תחילת תשלום התגמולים בגין אי-כושר עבודה.

המערער היה באי-כושר עבודה מלא מיום 19.3.01 - 10.11.01, ולאחר מכן חזר לעבודה באופן מוגבל. המשיבה שילמה למערער תגמולי ביטוח בגין אי-כושר עבודה החל ממועד מקרה הביטוח ועד תאריך 29.10.01 (בניכוי תקופת ההמתנה), בלבד.

נטען בתביעה שהמערער זכאי לפיצוי לפי 10% הנכות שנקבעו לו מתוך סכום הביטוח המלא בגין נכות תאונתית, דהיינו, 30,391 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תום תקופת ההמתנה (19.6.01), וכן החזר דמי הפרמיה ששילם המערער לאחר מקרה הביטוח, ושחרור מתשלום פרמיה לעתיד.

ד.         בפתח כתב הגנתה טענה המשיבה שהואיל ותקופת ההתיישנות הועמדה בתביעה לתגמולי ביטוח על שלוש שנים (סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981), ומכיוון שמקרה הביטוח התרחש בענייננו ביום 19.3.01, וכתב התביעה הוגש בתאריך 18.1.05, הרי שהתביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ודינה להידחות על הסף, הן לענין תביעת הנכות והן לענין אבדן כושר העבודה.

לגוף הענין טוענת המשיבה בהגנתה שלא נותרה למערער נכות צמיתה, וכן טוענת היא שהחל מיום 10.11.01 אין במצבו של המערער כדי לגרום לאבדן כושר השתכרות או יכולת עבודה.

ה.         במקביל הגישה המשיבה בקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות (בש"א 18343/05) מן הטעם שהתובענה הוגשה לבית המשפט לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (שלוש שנים) וזאת הן אם נמנה את המועד מתאריך מקרה הביטוח (19.3.01), והן אם נמנה את המועד ממועד התגבשותה של הנכות הצמיתה (18.9.01) לפי החלטת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ומכל מקום מדגישה המשיבה שמועד קביעת הנכות איננו רלוונטי ואיננו בעל נפקות לענין תקופת ההתיישנות.

ו.          בתגובת המערער שהוגשה לבית המשפט קמא נטען שעילת התביעה של המערער נולדה רק ביום 14.3.02 (מועד מתן חוות דעתו של ד"ר ס. היימס), או לחלופין, 28.5.02 שאז נקבעה נכותו הרפואית של המערער על ידי הועדה הרפואית לעררים של הביטוח הלאומי.

נטען על ידי המערער שאילו הגיש המערער את תביעתו בטרם קביעת אחוזי הנכות הסופיים, היתה תביעתו נדחית בהיעדר יכולת לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע.

לטענת המערער עילת תביעתו קמה רק עם התגלות הנכות הצמיתה, לחלופין, טוען המערער, שקביעת המועד שבו ניתן היה לאמוד את שיעור הנכות היא נושא הנתון למחלוקת עובדתית שצריכה להתלבן על דרך שמיעת ראיות, ואין מקום לדון בשלב זה בדחיית התביעה על הסף.

כמו כן טען המערער שהרופא מטעמו (ד"ר ס. היימס) קבע אמנם את הנכות הצמיתה בחוות דעתו, אך לא ציין את המועד להתגבשותה של נכות זו.

כמו כן נטען מטעם המערער, שהיה בהליכים כפי שהיו במסגרת תביעתו של המערער בפני הועדה הרפואית לעררים של הביטוח הלאומי כדי לערער את קביעת הועדה הרפואית הראשונה של הביטוח הלאומי הן לגבי עצם קביעת הנכות הצמיתה, הן לגבי שיעורה, והן ביחס למועד התגבשותה.

לטענת המערער כל עוד לא ניתנה החלטת הועדה הרפואית לעררים ו/או חוות הדעת של המומחה מטעמו, לא  ניתן היה לדעת מבחינתו אם יש לו עילת תביעה כנגד המשיבה.