פסק-דין בתיק עא 3221/06

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. רטנר) מיום 2.2.06 ב-ת.א. 7654/04, לפיו נדחתה תביעתו של המערער.

אלה בתמצית הנסיבות הצריכות לענין:

המערער יליד 8.10.98 טוען בכתב התביעה שהוגש באמצעות הוריו, כי ביום 31.7.03 הוא נפגע בהיותו הולך רגל על ידי מכונית נהוגה בידי אביו ומבוטחת כדין על ידי המשיבה מס' 2, וכתוצאה מכך נפצע.

בכתב ההגנה כפרו המשיבים, בין היתר, בעצם התרחשות התאונה ונסיבותיה.

ב.         בית משפט קמא פיצל את הדיון בין שאלת החבות לבין הנזק, ושמע את הראיות בשאלת החבות: הוריו של הקטין, הקטין עצמו, והעד וליד הייב שביצע עבודות בניה בבית הסמוך לבית הוריו של הקטין והסתכל במקרה על הרכב של אבי הקטין.

בית משפט קמא קבע כי העובדה שההורים פינו את בנם (המערער) לתחנת המשטרה בראש פינה, ולא ישירות לבית החולים בצפת, מטילה ספק ממשי בגירסתם, זאת בשים לב לעדות ההורים שבנם היה במצב קשה, דם רב זב מראשו, הם חששו לחייו והיו בלחץ רב.

כותב בית משפט קמא בסעיף 8 לפסק דינו:

"ההתנהגות האופיינית לאנשים במצב כזה היא לדאוג אך ורק לטיפול רפואי ולא לכל דבר אחר. הדעת נותנת שהתובעים היו צריכים לנסוע ישירות לבית החולים ולא לתחנת המשטרה".

עוד קבע בית-משפט קמא שהתנהגות אביו של הקטין בתחנת המשטרה אינה אופיינית לאדם שבראש מעייניו הטיפול הרפואי בבנו. הרושם הוא שחשוב היה לאב להדגיש לשוטרים כי הוא זה שדרס את המערער כדי לקבל הכרה של גורם רשמי שבנם נפגע בתאונת דרכים דווקא, ולכן היה חשוב להם לדווח על התאונה בתחנת משטרה לפני הפינוי לבית החולים.

ג.          בית המשפט קמא גם מביע תמיהה על כך שאיש משלושת הילדים האחרים של בני הזוג, שהיו בבית בזמן התאונה, לא יצא לראות מה מתרחש ובמטרה לסייע, זאת כשהארוע התרחש מתחת לביתם בצהרי היום והיה מלווה צעקות והמולה. דבר זה, כך קבע בית משפט קמא, מעורר ספק באמיתות גירסתם של המערער והוריו. כך גם מוחלשת גירסת המערער והוריו מעצם העובדה שאיש מן השכנים לא הוזמן לעדות בבית משפט הגם שאמו של המערער העידה שהשכנים הגיעו למקום הארוע טרם הפינוי.

בית משפט קמא הוסיף וקבע שלפי התרשמותו, הוריו של המערער היו מתואמים לחלוטין בעדויותיהם ובעלי אינטרס להביא לכך שפציעת המערער תוכר כתאונת דרכים, ואין להסתפק בעדותם כדי לקבוע שהם עמדו בנטל ההוכחה.

בית משפט קמא הוסיף וקבע שעדות המערער (הקטין) ועדותו של פועל הבנין וליד הייב אין בהן משום תמיכה מספקת בגירסת התביעה. לגבי וליד הייב ציין בית משפט קמא שעדותו לא עשתה רושם די אמין על בית המשפט.

ד.         לעדות הקטין לא היה בית משפט קמא מוכן לייחס משקל כלשהוא.

המערער היה כבן 7 במועד מתן עדותו. העדות נמסרה מתוך קושי רב.  המערער  התקשה ליתן גירסה או פרטים באשר לארוע, וכדברי בית משפט קמא בסעיף 18 של פסק הדין :

"ניכר היה שהתובע העיד באופן מיכני, על פי הכנה מוקדמת ורק ביחס לפרטים אליהם הוכן מראש. מעבר לכך לא ניתן היה לקבל ממנו תשובות. בעובדה שהתובע הוכן מראש, אין כשלעצמה לשלול את אמינות עדותו. עם זאת לא התרשמתי שהתובע תיאר ארוע שבהכרח קרה".

                        (ההדגשה שלנו)

בסיכום הדברים מציין בית משפט קמא שיש אפשרות ממשית לכך שהתובע לא נפגע בתאונת דרכים כמתואר בתביעה כי אם בנסיבות אחרות, ולא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה.

ה.         הוריו של המערער ממאנים להשלים עם תוצאת פסק הדין וערעורם מונח בפנינו.

לטענת המערער לא היתה הצדקה לקביעותיו של בית המשפט שסירב להתייחס באמון לגירסת המערער והוריו.