פסק-דין בתיק עא 3211/06

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת י. קראי-גירון) מיום 6.3.06 בתיק אזרחי 4078/03 לפיו חויבה  המערערת, חברת הובלות, לשלם למשיב, שרכש ממנה רכב פורד טרנזיט, והיה אמור לבצע עבורה ברכב זה עבודות הובלה לפי הסכם התקשרות מיום 10.4.02, ולפיו היה על המערערת לספק למשיב הכנסה חודשית מהובלות לתקופה בת 24 חודשים בשווי של 11,000 ש"ח  כולל מע"מ לחודש.

המשיב שילם עבור הרכב 30,000 ש"ח במזומן, ואת היתרה היה עליו לשלם ב-24 תשלומים חודשיים. מכל תשלום שהגיע למשיב עבור ההובלות שהוא ביצע עבור המערערת, רשאית היתה המערערת לקזז את התשלום החודשי שהגיע לה מן המשיב בגין יתרת חוב רכישת הרכב.

הבעלות ברכב היתה אמורה לעבור למשיב רק לאחר סיום התשלום עבור הרכב.

ב.         אין מחלוקת שבין חברת ההובלות למזמין שררו יחסי מזמין - קבלן עצמאי שהוסדרו עפ"י ההסכם מיום 10.4.02. אין גם מחלוקת שהמשיב פעל בשירות המערערת תוך עשיית שימוש ברכב הנרכש עד 20.6.03. ההתחשבנות בין הצדדים בגין הובלות שביצע המשיב נערכה רק עד דצמבר 2002, ואילו מאז ינואר 2003 עד 20.6.03 לא נערכה התחשבנות ולא שולמו כספים כלשהם למשיב בגין הובלות שביצע. גם מ- 20.6.03 ואילך לא שולמו למשיב כספים כלשהם ע"י המערערת.

ביום 20.6.03 ארעה תקלה לרכב בגינה הובל הרכב לצורך תיקון למשרדי החברה. החל ממועד הבאת הרכב למשרדי החברה, ביום 20.6.03,  נותרה החזקה ברכב בידי חברת ההובלות, ולא הוחזרה למשיב. לאחר שהמערערת החזירה לעצמה את החזקה ברכב, הופעל הרכב ע"י נהג/קבלן אחר עבור חברת ההובלות.

ג.          לאחר שנשמעה מסכת הראיות החליט בימ"ש קמא להיעתר לתביעה בחלקה, זאת לאחר שבימ"ש קמא קבע כי המערערת הפרה את התחייבויותיה כלפי המשיב. נקבע שבגין כך זכאי המשיב לתבוע את ביטול ההסכם לרבות פיצויים בגין ההפרה, וכן לתבוע השבת הכספים ששולמו על ידו למערערת בגין רכישת הרכב, וכן לשכר ראוי בגין ההובלות שביצע, ובגינן לא קיבל כל תשלום מיום 1.1.03 עד 20.6.03, ובנוסף  פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני.

לפיכך חייב בימ"ש קמא את המערערת להחזיר למשיב את הכספים ששילם המשיב לחברת ההובלות בגין רכישת הרכב: 30,000 ש"ח במזומן, והחזר התשלומים שקוזזו מהכנסותיו של המשיב לתקופה שעד תחילת 2003. בימ"ש קמא העמיד את השכר הראוי החודשי שהמשיב זכאי לו על 5,000 ש"ח לחודש כשכר ראוי לתקופת החוזה שמיום 1.1.03 (הוא התאריך שממנו ואילך לא בוצע כל תשלום למשיב) ועד סיום התקופה החוזית          (10.4.04) משמע, 15 חודשים X5,000 ש"ח לחודש = 75,000 ש"ח, ונזק שאיננו ממוני בסך 50,000 ש"ח.

ד.         בימ"ש נימק את קביעותיו ומסקנותיו בכך שהמערערת הפרה את חובתה לספק עבודה למשיב, והפרה חובתה לשלם תמורת העבודה במועד, וכן הפרה חובתה לאפשר למשיב רכישת הרכב בתשלום חד-פעמי. בימ"ש קמא קבע שהמערערת גבתה מן המשיב סכומי יתר ללא כל הצדקה או ביצעה ברכב תיקונים שלא לצורך, דבר זה תרם לכך שסכומי ההוצאות שנוכו מן המגיע למשיב בגין ההסעות שביצע היו גבוהים והותירו את המשיב ללא הכנסה. כמו כן הוסיפה המערערת מע"מ על שירותים שסיפקה למשיב שבגינם כבר שולם מע"מ (עמ' 11 לפסה"ד).

באשר לאירועים מיום 20.6.03 - 22.6.03 העדיף בימ"ש קמא את גירסת המשיב לפיה הובא הרכב ביום 20.6.03 למשרדי המערערת והושאר שם לצורך תיקון תקלה. המשיב ביקש לקבל את הרכב לידיו וסורב. הרכב הועבר לנהג אחר, שבמהלך שימושו ברכב גרם לו נזקים. מן המשיב נמנע שימוש ברכב ונמנע ממנו להמשיך לקבל עבודה במסגרת המערערת מבלי שניתנה לו הודעה מראש ובכתב על הכוונה לעשות כן.

ה.         בימ"ש קמא דחה את טענותיה של המערערת באשר להפרות ההסכם מצד המשיב. בימ"ש קמא מציין שמיום 1.1.03 עד 20.6.03 ביצע המשיב נסיעות עבור המערערת ללא קבלת תשלום, ומכאן שהמשיב המשיך למלא אחר התחייבויותיו וכן הוסיף ושילם עבור רכישת הרכב והוצאותיו וכל נזק לא נגרם לחברת ההובלות בגין אי-הגשת חשבוניות (סעיף 2.1.2 של פסה"ד).

גם טענת המערערת, שהמשיב הפר התחייבויותיו החוזיות בסרבו לבצע נסיעות לבקשת חברת ההובלות נדחתה ע"י בימ"ש קמא. כך גם נדחתה טענת המערערת לפיה בחר המשיב לנטוש את רכבו.

לסיכום הדברים, קבע בימ"ש קמא, שהמערערת הפרה את התחייבויותיה החוזיות כלפי המשיב הפרה יסודית, ולחלופין, הפרה המזכה את המשיב בזכות לבטל את החוזה ולתבוע את השבת הכספים ששילם למערערת עפ"י ההסכם, וכן לתבוע פיצוי.

בימ"ש קמא ציין, בין היתר, שהמשיב זכאי שבגין ביטול ההסכם שבין הצדדים יכריז ביהמ"ש כי שטר החוב שנתן המשיב למערערת עפ"י ההסכם יוחזר ע"י המערערת לידי המשיב, ופסק לזכות המשיב את הסעדים שפורטו לעיל בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

ו.          המערערת מיאנה להשלים עם תוצאות פסק הדין, ומונח בפנינו ערעורה המשתרע על פני 20 עמודים, ולרבות עיקרי טיעון שהוגשו לקראת הדיון בערעור.

המערערת חולקת על קביעותיו ומסקנותיו של כב' ביהמ"ש קמא, דא עקא: הטענות שמעלה המערערת מתמקדות בממצאים עובדתיים ובקביעות שבמהימנות, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו ע"י הערכאה הדיונית, לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. מובן שקיימים חריגים לכלל זה, כגון, כאשר הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית נסתרות ע"י התשתית הראייתית שהונחה בפני ביהמ"ש, אך לא זה המקרה שבפנינו. בימ"ש קמא דן בפרוטרוט בראיות שהובאו בפניו, ניתח את האמור בעדויות ובמסמכים, נימק את קביעותיו וביסס אותן על התשתית הראייתית ועל אדני החוק והשכל הישר.

ז.          נתנו דעתנו לטענות המפורטות, שהעלתה המערערת הן בהודעת הערעור, הן בעיקרי הטיעון והן בטענות שהעלה בפנינו ב"כ המערערת בדיון מיום 15.5.07, אך לא שוכנענו כי נפל פגם בממצאים, בקביעות, ובמסקנות, של כב' ביהמ"ש קמא, ולא זה המקרה שבו אמורה ערכאת הערעור להתערב.

אנו מפנים לדברי כב' השופטת א. חיות בע"א 9070/04 חסן נ' חסן (לא פורסם) מיום 11.3.2007, בעמ' 7 לפסק הדין:

"הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות שנדונו ונדחו בערכאה הדיונית. בייחוד כך הוא ככל שהדבר נוגע לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בעניין זה פסקנו ושבנו ופסקנו כי לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור כמי שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות. על כן התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות יש לה מקום בנסיבות מיוחדות בלבד בהן מתגלה שגיאה בולטת בהחלטתו של בית משפט קמא. כך למשל כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק-על 2004(1) 288, פסקה 3 (2004) ; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2) 3408, פסקה 4 (2004))".

כמו כן נקבע על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי, פ"ד נב(2) 582, בעמ' 594: