פסק-דין בתיק עא 3147/06

בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש שלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט שינמן יעקב) מיום 13.8.06 (ת"א 14697/04), בו קבע ביהמ"ש כי לא נחתם הסכם מחייב בין המערערים לבין המשיב.

1.         רקע

המערערות 1 ו-3 הן חברות העוסקת ביזום פרויקטים לבניה. המערער 2 הינו יזם, בעל מניות במערערות 1 ו-3 ודירקטור במערערת 3. המשיב הינו קבלן העוסק ביזום וביצוע פרויקטים לבניה.

בין המערער 2 למשיב התנהל מו"מ לקידום יוזמה עסקית לפיה ירכוש המשיב מניות של המשיבה 3 (להלן: "חברת נהורה") שהנכס העיקרי שלה אותה עת היה זכויות ייזום עתידיות בקרקע במושב נוגה (להלן: "פרויקט נהורה").

ביום 15.11.02 נחתם בין המערער 2 למשיב מסמך שכותרתו " מסמך עקרונות", הדן ברכישת מניות חברת נהורה ע"י המשיב. לאחריו הוחלפו בין הצדדים טיוטות נוספות של מסמך זה עד שביום 16.1.03 הוחלפה בין הצדדים הטיוטה האחרונה (להלן: "הטיוטה"). טיוטה זו לא נחתמה.

בימ"ש קמא נדרש לשאלה האם מסמך העקרונות או הטיוטה, כל אחד מהם בנפרד או שניהם יחד, הבשילו לכדי הסכם מחייב שיש לאוכפו אם לאו.

המערערים טענו בפני בימ"ש קמא כי מסמך העקרונות נחתם עם סיומו של מו"מ בין הצדדים וכי היה כפוף אך ורק לבדיקה של עורכי הדין מטעם הצדדים. לאחר חתימת מסמך העקרונות הוחלפו בין הצדדים באמצעות באי כוחם טיוטות של הסכמים ומסמכים וביום 16.1.01 גובש הנוסח הסופי של ההסכם, הוא הטיוטה, אשר הוכנה ונשלחה ע"י כב' המשיב.

לטענת המערערים מסמך העקרונות והטיוטה מהווים הסכם מלא ומושלם. מסמכים אלה יחד ואף כל אחד לחוד,  מקיימים את דרישת חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ( להלן: "החוק" או "חוק החוזים"), לקיומם של גמירות דעת ומסוימות ומשכך נכרת חוזה מחייב בין הצדדים.

מנגד, טען המשיב בפני בימ"ש קמא כי מסמך העקרונות והטיוטה היו חלק ממו"מ שהתנהל בין הצדדים, מו"מ שלא הבשיל כדי חוזה מחייב.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בניסיון להשיב על השאלה שעמדה בפני בימ"ש קמא, האם המו"מ בין הצדדים הבשיל כדי חוזה מחייב שמצא ביטויו במסמך העקרונות ובטיוטה, בחן בימ"ש קמא את כל אחד מהמסמכים הנ"ל ע"פ המבחנים שנקבעו בדין.

לעניין מסמך העקרונות, קבע בימ"ש קמא כי כותרת המסמך מלמדת על כוונת הצדדים לפיה מסמך זה אינו בבחינת הסכם אלא כשמו כן הוא, מסמך עקרונות בלבד שלאחריו יש צורך בגיבוש הסכם.

כמו כן, העובדה שלאחר החתימה על מסמך העקרונות, החליפו ביניהם הצדדים טיוטות רבות עם שינויים כאלה ואחרים (בין היתר, שינוי המבנה החוזי של העסקה לשני הסכמים נפרדים, שינוי צורני ומילולי של המסמך בהתייחס לזהות הצדדים) והמערערים עצמם הסכימו כי רק הטיוטה שנערכה ע"י עו"ד עדשה היוותה נוסח מוסכם ומקובל על שני הצדדים, מלמדת שאין עסקינן בהסכם מחייב.

בנוסף, בחן בימ"ש את התנהגות הצדדים במהלך המו"מ ואף התעמק בתוכן מסמך העקרונות והטיוטות שהוחלפו לאחריו וקבע כי מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית אין מדובר בהסכם קונקרטי ומסוים שניתן היה לבצעו וכי לא היתה בשלב חתימת מסמך העקרונות גמירות דעת מצד המשיב להגיע להסכמה קונקרטית.  

לעניין הטיוטה, קבע בימ"ש קמא כי אין די בהסכמת עורכי הדין של הצדדים שערכו את הטיוטה, אלא יש לבחון את כוונת הצדדים עצמם וגמירות דעתם להתקשר בחוזה מחייב.

בימ"ש קמא התקשה ללמוד מנוסח הטיוטה על כוונת הצדדים היות ולא הוצגו בפניו ראיות בקשר לחילופי הטיוטות וההתכתבויות שקדמו לניסוח הסופי של הטיוטה. יחד עם זאת, קבע בימ"ש קמא כי המגרעות, החוסרים ואי הבהירויות שנפלו במסמך העקרונות לא מצאו פתרונן בטיוטה. כך למשל, לא הובהר פרט מהותי בטיוטה- האם ניתן יהיה לבנות על המקרקעין שהוקצו ע"י חברת מגידו את פרויקט נהורה מבחינת אישור המינהל וגופי התכנון.

מעדותו של מר מגידו וממכתב שהוצג בפני בימ"ש קמא בו הציעה המערערת 1 את הפרויקט לצד שלישי, למד בימ"ש קמא כי בעת המו"מ ועריכת הטיוטה פרויקט נהורה כלל לא היה ניתן למימוש. זכויותיו של מר מגידו בקרקעות היה מוטל בספק ומשכך לא היה כל בסיס להתקשרות בין הצדדים והטיוטה לא יכולה להוות התחייבות בפני עצמה או השלמה למסמך העקרונות.

לסיכום, בימ"ש קמא קבע כי לא הייתה גמירות דעת בין הצדדים, לא היה מפגש רצונות ולא הייתה מסוימות. המסמך והטיוטה היוו שלב במו"מ מתמשך, שלא התגבש כדי חוזה מחייב. לכן נדחתה תביעתם של המערערים בבית משפט קמא.

המערערים משיגים על כך ומכאן הערעור שלפנינו.