פסק-דין בתיק עא 3143/06

1.         הערעור הוא על פסק-דין של בית משפט השלום בחיפה  (כב' השופט א' רקם), מיום 8/1/06 בתיק אזרחי 14784/99, בו הורה למשיב לפנות נכס, אך דחה עתירת המערערת לחייב את המשיב בתשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה שתחילתה בתאריך 31.1.99שאז הגישה המערערת לראשונה תלונה נגד המשיב במשטרה על כך שפלש לנכס.

2.         הנכס נשוא הערעור כולל 7 יחידות דיור הנמצאות בקומה השניה והשלישית בבנין ברחוב קיבוץ גלויות 9 בחיפה, הידוע כגוש 10844 חלקה 23, תת חלקות 7, 9, 10, 11, 12, 13 ו - 14 (להלן: "הנכס").

המערערת הגישה תביעה לסילוק ידו של המשיב מן הנכס וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 7,500 ש"ח לחודש מהמועד שלטענתה פלש המשיב לנכס, דצמבר 1995.

יש לציין שהמשיב מחזיק כדין בחלק מהקומה הראשונה בבנין בו נמצא הנכס, והתביעה לסילוק יד אינה מתייחסת לחלק זה של הנכס.

כדי לבסס את דמי השימוש הראויים שנתבעו, הגישה המערערת חוות דעת של שמאי מקרקעין מטעמה הנושאת תאריך 31.5.99 (נספח ג' להודעת הערעור). על פי חוות הדעת התאריך הקובע להערכה הוא 31/5/99.

המערערת הוסיפה וביקשה לתקן את כתב התביעה, באופן שדמי השימוש יקבעו גם לאחר הגשת התביעה, ועד למועד הפינוי.

3.         בפסה"ד של ביהמ"ש קמא נקבע כי המשיב פלש לנכס שבבעלות התובעת, והחזיק בו, מבלי שקיבל הסכמה מפורשת של המערערת לכך (ראה סעיף 8 בעמ' 4 לפסה"ד).

            מן הטעם האמור הורה ביהמ"ש למשיב לסלק ידו מן הנכס.

            ביהמ"ש הוסיף וקבע בנושא דמי השימוש כי יש לראות את מעמדו של המערער בנכס כבר רשות לתקופה החל מ - 1/12/95, יום ידיעת המערערת על תפיסת הנכס על ידו, ועד ליום 31/1/99, היום בו הוגשה התלונה על ידי המערערת למשטרה, על החזקתו בנכס ללא רשות. לתקופה האמורה נמנע בימ"ש השלום מלפסוק דמי שימוש ראויים, לאחר שקבע כי מדובר בהסכמה מכללא לבר רשות, ומן הטעם האמור דחה את תביעת המערערת לתשלום דמי שימוש בגין תקופה זו.

            ככל שהדברים אמורים לדמי שימוש לתקופה שתחילתה ביום 31/1/99, קבע ביהמ"ש קמא כי מכיוון שהערכת השמאי היתה נכונה ליום 31/5/99, ומאז ועד למועד עדותו בפני ביהמ"ש עברה תקופה של למעלה מ - 6 שנים, היה על המערערת לעדכן את חוות הדעת, ומשלא עשתה כן, לא הוכיחה את גובה דמי השימוש הראויים, ועל כן קבע כי אינה זכאית לדמי שימוש ראויים בגין תקופה זו.

4.         בערעור לפנינו טענה המערערת, כי טעה ביהמ"ש קמא משקבע שהמשיב הוא בגדר "בר רשות", וכי למעשה מעמד כזה ספק אם הוא קיים לאחר חוק המקרקעין. עוד טענה המערערת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה לדמי שימוש ראויים, לפחות לא מ - 31/1/99 ועד ליום 4/6/99, מועד בו הוגשה התביעה. לתקופה זו היה על בימ"ש קמא לאשר את חוות הדעת שהוגשה מטעמה, במיוחד לאחר שהשמאי נחקר בביהמ"ש ועדותו לא נסתרה.

            המערערת הוסיפה וטענה כי יש לפסוק פיצוי בגין דמי שימוש ראויים לכלל התקופה, ובמיוחד בשים לב לעובדה שעד למועד שמיעת הערעור, טרם פינה המשיב את הנכס.

5.         המשיב טען לפנינו בדיון, בהעדר עיקרי טיעון. לטענתו אין הוא בגדר פולש, וכל שעשה עשה כדי להגן על רכוש המערערת. למרות האמור, עלה מתוך דבריו כי ישנם חפצים מסוימים השייכים לו בנכס. לעניין דמי שימוש ראויים, חזר על טענתו כי היתה הסכמה של "עמידר" לפעולותיו, וכן ציין את מצבו הכלכלי והרפואי אשר אינם מאפשרים לו לשאת בתשלום כלשהו.

6.         כפי שהובהר במהלך הדיון, נשוא פסה"ד הוא ערעור שהוגש על ידי המערערת. לא הוגש ערעור מטעם המשיב, וכמו כן נדחתה בקשתו שהועלתה במהלך הדיון היום, להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד.

7.         אין בדעתנו להתערב בקביעתו של בימ"ש השלום כי המשיב הוא בגדר פולש לנכס. כמו כן אין מקום להתערב במסקנתו של ביהמ"ש כי השימוש בנכס בין המועדים דצמבר 1995 ועד 31/1/99 היו בידיעת המערערת, או מיכולתה לדעת על דבר הפלישה, ומשלא נקטה בהליכים ממשיים כנגד פינויו, אין לפסוק דמי שימוש בגין תקופה זו.

8.         יחד עם זאת, יש לקבל את ערעור המערערת, ככל שהוא מתייחס לקביעת דמי שימוש ראויים מ - 31/1/99 ועד לנובמבר 2004 (ראה סעיף 14 להודעת הערעור). 

ואולם, משנדחתה תביעת המערערת לקביעת דמי השימוש הראויים לתקופה זו, בשל הטעם שחוות הדעת שהוגשה אינה מעודכנת למועדים הנ"ל, אין לקבל את השיעורים שנקבעו בחוות הדעת ויש מקום להפחיתם.

בנסיבות העניין, ותוך שנתנו משקל הן למצב הנכס והן למהות השימוש שעשה המשיב בנכס, לרבות נסיבותיו האישיות, ככל שאלה פורטו בפנינו, בהתייחס לתקופה האמורה, אנו מעמידים את דמי השימוש הראויים על סכום כולל של 50,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסה"ד בערעור.