פסק-דין בתיק עא 3095/04

1.         הערעור והערעור שכנגד הם על פסק-דין מיום 17/10/04 שניתן על ידי בית משפט השלום בקריות  (כבוד השופטת בית-נר) בת"א 1670/00, במסגרת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, בשל אירוע תאונתי שאירע לגרסת המערערת ברחוב שבתחום המשיבה.

2.         בפסק הדין נקבע כי המשיבה (להלן: המועצה ) אחראית כלפי המערערת בערעור העיקרי (להלן: המערערת ), בגין נזקים שנגרמו לה ביום 15/7/99, עת נפלה ברחוב שבתחום המשיבה, כתוצאה מהתקלות רגלה בבטון שבור שהיה באותו רחוב (להלן: התאונה ).

            בהחלטה שניתנה ביום 18/8/03 קבע בית משפט קמא את אחריותה של המועצה לתאונה האמורה ולתוצאותיה. כמו כן הטיל בית המשפט על המערערת אשם תורם בשיעור של 20%.

בפסק הדין שניתן ביום 17/10/04, קבע בית המשפט כי נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור של 10%, ואולם בהסתמך על חוות הדעת הרפואית לפיה מדובר במגבלה מזערית שאינה צריכה להפריע לתפקודה של המערערת כעקרת בית, הועמד הפיצוי הכולל, לרבות הוצאות מומחים, על סך של 45,000 ש"ח, ולאחר הפחתת האשם התורם נותר סכום של 36,000 ש"ח.

3.         הערעור העיקרי מתייחס לשיעור הפיצוי. לעמדת המערערת יש להעמיד את נכותה הרפואית על 15% לפחות. כמו כן, ניתן פיצוי מזערי בגין נזק לא ממוני, וכן בראשי הנזק האחרים, במיוחד בהתייחס לפריט הנזק של עזרת צד ג' והוצאות סיעוד.

            לעמדת המערערת יש לפסוק לה פיצוי בגין הפסד השתכרות ועובדת היותה עקרת בית אינה מונעת פיצוי לו זכאית המערערת בגין פגיעה בכושר ההשתכרות.

עוד מדגישה המערערת כי לא היה מקום לכלול את ההוצאות למומחים בכלל הפיצוי שניתן ולהפחית גם מאלה את האשם התורם.

4.         הערעור שכנגד הוגש על ידי המועצה המקומית נחף. ערעור זה מתייחס בעיקרו לעצם החבות שהוטלה על המועצה, וכן לשיעור הפיצוי שנפסק.

לעמדת המועצה, אין לקבל את גרסת המערערת, שאינה סבירה. על פי אותה גרסה אירעה התאונה בעת שירדה לזרוק זבל בפח האשפה הציבורי והתאונה אירעה בדרכה חזרה. מאחר שהוכח שהמקום מואר בתאורת רחוב והתובעת ראתה את המקום והכירה אותו, הרי שאין זה סביר כי תיפול דווקא בדרך חזרה לאחר שזרקה את האשפה. אם אכן היה מדובר במכשול סביר להניח כי היתה נתקלת בו בדרכה להשליך את האשפה.

זאת ועוד, המערערת לא מסרה גרסה עקבית. בהודעות שנמסרו על ידה בבית החולים, לרבות ניסוח כתבי הטענות עלתה גרסה לפיה נפגעה במדרגות ביתה. מדרגות כאלה לא מצויות ברחוב, מה עוד שאין זה סביר שתצא להשליך את האשפה בשעה כה מאוחרת.

בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא, שככל שאירעה לתובעת תאונה, הרי זו קרתה בביתה וללא קשר לרחוב שבתחום המועצה.

לחלופין יש להעמיד את האשם התורם על 50% לפחות.

לעניין שיעור הנזק, טענה המועצה כי הפיצוי שנקבע גבוה ממה שראוי היה לפסוק, מאחר שלא הוכח כל נזק ממשי, והנזק הלא ממוני - בגין כאב וסבל בלבד - היה שולי.

בדיון לפנינו הוסיף בא כח המועצה וטען כי הדיון שהתקיים בבית משפט קמא לצורך שיעור הנזק היה על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984.

            נדון תחילה בערעור שכנגד, שעניינו שאלת החבות, ובהתאם לתוצאה יהיה מקום לחזור ולהתייחס לשאלת שיעור הפיצוי.

הערעור שכנגד :

5.         עיון חוזר בראיות שהיו לפני בית משפט קמא מוביל למסקנה, שדין הערעור שכנגד, הנוגע לשאלת     החבות להדחות. פסק הדין של בית משפט קמא מבוסס היטב על חומר הראיות שהובאו בפניו, וכן יש לאשר את מסקנותיו.

6.         הטענה העיקרית של המועצה הייתה שאירוע התאונה, ככל שקרה, היה במדרגות ביתה של המערערת. עוד נטען, כי בדרך כלל לא היו מדרגות וכי כל קביעה אחרת היא שינוי חזית, שאין להתירה, לאור המפורט בכתב התביעה.

טענה זו דינה להידחות.