פסק-דין בתיק עא 3087/05

השופטת אסתר קובו - אב"ד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 11552/04 (כבוד השופט י. שינמן) מיום 1.8.05 לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבים (לרבות המשיבה הפורמאלית) להצהיר כי הביטול שנעשה על ידה לחלקים מסוימים מתוך ההסכמים השונים עליהם חתמה, נעשה כדין (להלן: " פסק הדין"). הערעור מוגש גם על החלטת ביניים של בית המשפט (כבוד השופטת נ. גרוסמן) מיום 13.2.05, שלא התירה למערערת לזמן עד, מנהל סניף בנק, באמצעות בית המשפט.

רקע

1.         המערערת והמשיבים 1-2 הינם רוקחים במקצועם (כולם יחדיו יקראו להלן: " הצדדים").

בשנת 1992רכשו הצדדים את בית מרקחת בו עבדו משך שנים המערערת והמשיב 2 כשכירים. בית המרקחת, ששכן במרכז המסחרי הישן בקיראון, נרכש על מבנהו (נכס מקרקעין בגוש 6496 חלקה 401/25, להלן: " הנכס") ועל המוניטין שלו, כאשר הנכס נרשם בלשכת רישום המקרקעין באופן שווה בין השלושה (ראו סעיף 5(ב) להסכם מיום 5.2.92 בין מר גאונט, המוכר, לבין הצדדים כקונים).

במקביל לרכישת הנכס מבעליו, ערכו הצדדים בינם לבין עצמם " הסכם שיתוף במקרקעין ושותפות" וזאת בכל הנוגע לשיתוף הפעולה ביניהם ביחס לשימוש בנכס ותפעול בית המרחקת (להלן: " הסכם השיתוף"). בין הוראותיו של הסכם השיתוף נקבע כי בית המרקחת יתופעל על ידי המערערת ועל ידי המשיב 2 (להלן: " זאב") בלבד. נקבע שהמשיב 1 (להלן: " שמש") לא יהיה מעורב בניהול בית המרקחת, לא יהיה לו חלק בהכנסות או בהוצאות השוטפות של בית המרקחת, אך הוא יהיה זכאי לקבל תמורה חודשית קבועה בגין חלקו " בנכס ובשותפות"(הדגשה איננה במקור, ראו הסכם בין הצדדים מיום 5.2.92, נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של המערערת המצורף כנספח ד' לתיק המוצגים).

2.         בשנת 1996, הקימו המערערת וזאב, כפי הנראה מטעמי מיסוי, חברה בשם " בית מרקחת קיראון בע"מ" (להלן: " החברה") שהפעילה את בית המרקחת. כל אחד מהם החזיק ב - 50% מהון המניות של החברה.

3.         בשנת 1999 לערך תפסה תאוצה תוכנית אותה יזמה חברת שיכון ופיתוח בע"מ באמצעות נכסי שופ (קיראון) בע"מ (להלן: " שו"פ") להקמתו של קניון במקומו של מרכז המסחרי הישן בקיראון. על רקע זה ניהלו הצדדים משא ומתן עם שו"פ שעניינו פינוי הנכס על ידי הצדדים, הריסתו ובנייתו מחדש בתוככי הקניון החדש, תוך שמירת זכויות הצדדים בו.

כמו כן, ניהלו הצדדים משא ומתן עם המשיבה הפורמאלית (להלן: " סופר פארם") (ועוד קודם לכן עם הניו-פארם), לפיו ימכרו לה השלושה את זכויותיהם להפעיל בית מרקחת/דראג סטור בקניון החדש שיבנה.

4.         המשא ומתן בין כל הנוגעים בדבר הבשיל לסדרת הסכמים שנחתמו בשנת 2002, כמפורט:

א.         הסכם בין הצדדים - המערערת, זאב ושמש - בינם לבין עצמם, לפיו כל תקבול שיתקבל משו"פ ו/או מהסופר פארם, כולל תקבולים שתקבל החברה, יחולקו ביניהם באופן שווה (הסכם מיום 17.10.02, להלן: " הסכם פירוק השיתוף").

ב.         הסכם עם שו"פ לפינוי הנכס, הריסתו וקבלת נכס חלופי בקניון החדש. ההסכם כולל פיצוי בסך של 250,000 ש"ח, לשלושת הצדדים, עבור השקעתם בציוד ובשיפוצים (ראו הסכם מיום 5.12.02). נציין כבר עתה כי בנספח שנחתם בין הצדדים הוסכם לבסוף כי הסכום של 250,000 ש"ח יחולק בין המערערת וזאב בלבד.

ג.          הסכם בין הצדדים לסופר פארם, לפיו הצדדים מעבירים לה את הזכות להפעיל בית המרקחת/דראג סטור בקניון, לרבות התחייבות שלא לפעול בקניון במסגרת דומה. והכל, תמורת אחוז מסוים מהפדיון החודשי שישולם במשך שמונה עשרה שנים. בגין הסכמה זו שילמה הסופר פארם מקדמה על סך של 450,000$ בחלוקה של  150,000$ לחברה ו - 300,000$ לידי ה" מוכר", המוגדר בהסכם זה כשלושת הצדדים והחברה. עוד התחייבה הסופר פארם להעסיק למשך חמש שנים את המערערת ואת זאב כרוקחים, הכל כמפורט שם (ראו הסכם מיום 17.10.02, להלן: " ההסכם עם סופר-פארם").

5.         תביעה אותה הגישה המערערת בשנת 2004 נגד זאב, שמש והסופר פארם חשפה את חוסר שביעות רצונה, בלשון המעטה, מהסכם פירוק השיתוף וההסכם עם הסופר פארם. זאת, בכל הנוגע לאותם חלקים בהסכמים הללו שהקנו לשמש זכות השווה לזכותה ולזכותו של זאב בקבלת תקבולים מהסופר פארם עבור עסק בית המרקחת. לטענת המערערת, ההסכמים הללו, שהעניקו לשמש 1/3 מהתקבולים בגין העסק, נחתמו תחת עושק וכפייה שהופעלו עליה מצידו של שמש ובנו, בצל מצוקה כלכלית קשה בה היתה נתונה. על פי טענתה, אלמלא פעולותיהם של אלה לא היתה חותמת על ההסכמים. השותף היחיד שלה לעסק בית המרחקת הינו זאב, כך שהתקבולים מהסופר-פארם צריכים היו להיות מחולקים בין שניהם בלבד. עוד טענה המערערת לקיומה של עוולת הגזל ועילת עשיית עושר שלא במשפט. עשרה חודשים לאחר שחתמה על ההסכמים, שלחה המערערת לשמש הודעת ביטול לגבי אותם סעיפים בהסכם פרוק השיתוף ובהסכם עם הסופר-פארם, המעניקים זכויות גם לו בקשר עם עסק בית המרחקת. לבית המשפט עתרה המערערת להצהיר, בין היתר, כי הודעת הביטול ניתנה כדין, כי בית המשפט יחייב את שמש להחזיר את שקיבל שלא כדין וכי ינתן צו עשה המורה לסופר פארם לשלם את התמורה למערערת ולזאב בלבד.

להדגיש כי אין עוררין על זכויות שמש בנכס, להבדיל, כאמור, מהעסק.

6.         בפסק דין מפורט ומנומק דחתה הערכאה הדיונית את תביעת המערערת. סקירה של הדין והפסיקה שעניינה פגמים בכריתת חוזה - כפייה ועושק - תוך התייחסות לנסיבות התיק כפי שהתבהרו לפני בית המשפט, הביאה את השופט המלומד לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בגמירות דעתה של המערערת, אם לפי קנה מידה אובייקטיבי אם סובייקטיבי, טרם חתמה על ההסכמים אותם ביקשה לבטל באופן חלקי. בית המשפט הצביע על כך כי ככלל, תהליך גיבוש ההסכמים אותם תוקפת המערערת נעשה על ידי אנשים משכילים ומנוסים בחיי המסחר. התהליך לווה בעליות ומורדות, גם ביחסים הפנימיים בין השותפים וגם במערך היחסים מול צדדים שלישיים, כניו-פארם, סופר פארם ושו"פ.

ה"כפייה הכלכלית" (סעיף 17 לחוק החוזים (החלק הכללי), התשל"ג - 1973, להלן " חוק החוזים") לה טענה המערערת שהופעלה עליה על ידי שמש או מי מטעמו, באמצעותה השיג טובות הנאה משופרות יותר מכפי חלקו בפועל, לא היוותה חריגה מאותו "מוסר עסקים" המקובל בחיי המסחר. למערערת היה אינטרס כלכלי ראשון במעלה לחתום על ההסכם עם הסופר פארם. בסמוך לחתימה על ההסכם היה מצבה הכלכלי של החברה קשה והיא פיגרה בהחזר החובות לבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: " הבנק") שעמדו באותה העת על כ - 2.3 מיליון ש"ח. לצדדים אף היה חוב בסך של כחצי מיליון ש"ח למינהל מקרקעי ישראל בגין הנכס.  כדי לחלץ את החברה, שלחובותיה ערבה המערערת, ואת רכושה האישי מהתסבוכת הכלכלית אליה נקלעה, היה על המערערת להפקיד סכום כסף ניכר על חשבון החוב כדי למנוע הליכי גבייה מקיפים מטעם הבנק. המערערת היתה זו שהעדיפה שלא לעשות שימוש בנכסיה ובמקורותיה, אלא לחתום על ההסכמים לאחר שיקול דעת והבנת המשמעויות הנובעות מהחתימה. והכל, חרף השגותיה באשר לחלקו של שמש בהם, השגות שהועלו לפני בנו אמיר באמצעות רואה חשבון מטעמה ונתקלו בסירוב מוחלט. ציין בית המשפט כי המשא ומתן בין הצדדים אף הניב טובות הנאה למערערת ולזאב בלבד. כך, הזכות להיות מועסק בבית מרקחת של הסופר פארם. כך, הזכות לקבל 250,000 ש"ח עבור הציוד בעסק. כך גם סך של 150,000$ שתשלם הסופר פארם לחברה (שרק המערערת וזאב בעליה). החתימה על ההסכמים נעשתה למען המשך חיי מסחר תקינים בעסק, במהדורתו החדשה בתוך הקניון, ולמען תוכל המערערת להמשיך לפרנס עצמה במסגרת מקצועה ולהפיק בעתיד רווחים נאים מהנכס החלופי שקיבלה שנשאר בבעלות הצדדים. לאור האמור, המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי חתימתה על ההסכמים היתה מתוך כפייה.

טענת העושק בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים נדחתה אף היא לאחר שהמערערת לא הוכיחה את תנאיו המצטברים. התברר כי עוד בשנת 2001, שנה לפני החתימה על ההסכם עם הסופר פארם, ביקש הבנק כי החברה תפרע את חובותיה. המערערת היתה נתונה תחת לחץ כלכלי כבד לאורך כל התקופה שהלך והחמיר, אך לא ניתן לומר כי נקלעה לסיטואציה של לחץ כלכלי פתאומי שגרם לה למצוקה נפשית, כלכלית או אחרת שהשפיעה באופן קיצוני על שיקול דעתה בעת החתימה - מצוקה כזו שהיא תנאי לקיום עילת העושק. כך גם לא היתה המערערת במצב של חוסר ניסיון שנוצל על ידי שמש, באשר חוסר שיקול דעת עסקי או נמהרות לכשעצמם, אינם ממלאים אחר תנאי זה כחלק מעילת העושק. זאב ושמש הביאו ראיות לקיומם של הסכמים נוספים, קודמים להסכמים שאת חלקם ביקשה המערערת לבטל, כשגם שם כל הצדדים הינם בעלים ושותפים שווים. ובסופו של דבר הודתה המערערת בחקירתה הנגדית כי שמש היה שותף סמוי. עוד ציין בית המשפט כי החתימה על ההסכמים נעשתה בלווי משפטי של עורך דין שפעל מטעם המערערת ומטעם כל הצדדים יחדיו. זה, השיג עבורם תוצאה משפטית וכלכלית טובה וראויה, וחלוקת הרווחים צודקת והגיונית נוכח הסכם השיתוף והסכם פרוק השיתוף. בסופו של דבר, לא הובאו לפני הערכאה הראשונה ראיות שיש בהן כדי לבסס את עילת העושק, והיא נדחתה.