פסק-דין בתיק עא 3070/04

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה ( כב' השופטת ד' סלע) מתאריך 11.10.04 בתיק אז' 5084/01.

2.       בשנת 1982 פתח המערער בהליכי הוצאה לפועל, בלשכת ההוצאה לפועל ברחובות, לגביית חוב פסוק שפלוני, מדלול שמו, היה חייב לו (להלן - "החייב"). בתחילת שנת 1993 החליט המערער להחליף את עורך הדין שפעל מטעמו בתיק ההוצאה לפועל, ומסר הטיפול בעניין לידיו של המשיב. עם קבלת הטיפול בעניינו של המערער, פעל המשיב להעברת התיק ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה, וכן החל לנקוט בהליכי גביה נגד החייב.

          משהוחל בנקיטת הליכים מבצעיים נגד החייב, פנה החייב ללשכת ההוצאה לפועל וטען כי פרע את חובו. ראש ההוצאה לפועל הורה למערער להגיש תגובתו לבקשת החייב בתצהיר, בצירוף חשבון נגדי, והמשיב ערך עבורו התצהיר לחתימתו. אולם, למרות בקשות המשיב כי המערער יתייצב לחתום על התצהיר, המערער נמנע מעשות זאת.

          בתאריך 23.7.93 ביקש המערער מהמשיב להפסיק לייצגו, והמשיב החזיר למבקש את כל המסמכים שהיו בידו. במעמד בו המשיב מסר למערער את מסמכיו, הזכיר המשיב למערער כי היה עליו להגיש תצהיר, וכי התצהיר לא הוגש חרף הודעות המשיב, והמועד לכך חלף.

3.       בשלב מסוים החל המערער לברר מצב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל והתברר לו כי התיק בוער ונסגר. בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מתאריך 9.8.95 נקבע כי התיק נסגר בתאריך 13.4.94 "לפי בקשת ב"כ הזוכה", היינו - המשיב. לבקשת המערער התיק שוחזר, והוחזר ללשכת ההוצאה לפועל ברחובות, והמערער ביקש לחדש את הליכי הגביה נגד החייב. בתאריך 12.11.97 הורתה ראש ההוצאה לפועל למערער ולחייב בתיק ההוצאה לפועל להגיש, בתוך 15 ימים, כל מסמך שבידם, בצירוף תצהיר. גם הפעם נמנע המערער מלהגיש תצהיר או מסמכים ללשכת ההוצאה לפועל, ובסופו של דבר, בתאריך 11.3.98 קיבלה ראש ההוצאה לפועל טענת החייב כי פרע את החוב והורתה לסגור את התיק. החלטה זו ניתנה בהיעדר המערער, ועל כן הגיש המערער בקשה לבטלה, וטען כי לא הוזמן לדיון.

          ראש ההוצאה לפועל שדנה בבקשת המערער לבטל את ההחלטה מתאריך 11.3.98 יצאה מתוך ההנחה שהמערער לא הוזמן לדיון, אך לגופו של עניין קבעה, כי המערער לא הצליח לבסס את טענתו שסגירת תיק ההוצאה לפועל, שנעשתה לפי בקשת המשיב, נעשתה בטעות, ובהחלטתה מתאריך 24.1.00 דחתה בקשת המערער לבטל ההחלטה מתאריך 11.3.98.

4.       משתמו ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל, הגיש המערער תביעתו לבית המשפט קמא, בה עתר לכך שהמשיב יחויב לפצותו על הנזק שנגרם לו, המגיע לטענת המערער כדי הסך 227,982 ש"ח, כערכו לתאריך 16.12.01 (הוא יום הגשת התביעה).

          לטענת המערער, המשיב ביקש מראש ההוצאה לפועל לסגור את התיק בתאריך 13.4.94 לאחר שכבר שוחרר מלייצגו, וזאת כאשר החייב עדיין היה חייב לו סכום כסף.

5.       בית המשפט קמא בחן את אחריות המשיב וקבע, כי חובת הזהירות שהמשיב היה חב למערער לא הייתה שנויה במחלוקת והוכח כי הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל נגד החייב לאחר ששוחרר מלייצג את המערער. על כן, מסקנת בית המשפט קמא הייתה, כי הוכח שהמשיב הפר את חובת הזהירות שהיה חב למערער. משהגיע בית המשפט קמא למסקנתו האחרונה, פנה לבחון האם התנהגות המשיב גרמה למערער נזק, ובעניין זה קבע בית המשפט קמא, שהמשיב, למרות הפרת חובת הזהירות שהיה חב למערער, לא גרם לו נזק, ועל כן דחה את התביעה.

          מכאן הערעור שלפנינו.

6.       למסקנתו כי המשיב לא גרם למערער נזק הגיע בית המשפט קמא לאחר שקבע הקביעות הבאות:

(א)     המערער מסר בבית המשפט קמא מספר גרסאות ביחס לחוב שלטענתו החייב נותר חייב לו, עד כי בית המשפט קמא מצא קושי להסתמך על דבריו. מטעם זה התקשה בית המשפט קמא לקבל טענת המערער, כי החייב אכן נותר חייב לו סכום כסף כלשהו.

(ב)      אף ראש ההוצאה לפועל קבעה בהחלטתה, עליה לא הוגש ערעור, כי החוב בתיק ההוצאה לפועל שולם במלואו, ועל כן למערער לא נגרם נזק  כתוצאה מסגירת התיק.

7.       לאחר ששקלנו טענות ב"כ הצדדים באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות הערעור, ולהלן נביא נימוקינו.

          נראה כי שגגה יצאה מתחת ידו של המשיב כאשר הודיע לראש ההוצאה לפועל שניתן לסגור את התיק. ואולם, נזכור, שבסופו של דבר התיק נפתח מחדש לאחר ששוחזר והובא לדיון בפני ראש ההוצאה לפועל. על כן, אם עשה המשיב מעשה רשלני, שגרם לסגירת התיק ולבעורו, הרי מששוחזר התיק והובא לדיון לגופו של עניין בפני ראש ההוצאה לפועל, נתהפך המעשה שעשה המשיב, והתקלה באה על תיקונה. המסקנה המתבקשת מכך היא אפוא, שמעשהו של המשיב לא גרם נזק למערער.

          המערער נמנע מלהגיש ללשכת ההוצאה לפועל את התצהיר שהכין עבורו המשיב, ולמעשה לא פעל על פי הנחיות המשיב - בא כוחו לעת ההיא. בנסיבות אלו, כאשר הזוכה עצמו אינו פועל בתיק ההוצאה לפועל על פי הנחיות המשיב אין לו להלין אלא על עצמו, והתרשלותו של המשיב, ככל שזה התרשל, גם על פי ממצאי בית המשפט קמא, לא הייתה הגורם לסגירת התיק. בנסיבות אלה לא ניתן עוד להסתמך על יתרת החוב הנטענת לשנת 1986.

          גם אם נתעלם ממחדליו של המערער עצמו לאורך הדרך - ובעיקר ממחדלו להגיש מסמכיו ותצהירו לראש ההוצאה לפועל, על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל מתאריך 12.11.97, דבר בעטיו קיבלה ראש ההוצאה לפועל טענת החייב כי פרע את חובו, בהחלטה שניתנה בתאריך 11.3.98 בהעדרו של המערער - הרי שבסופו של דבר, בעקבות בקשת המערער לבטל ההחלטה שניתנה בתאריך 11.3.98 בהעדרו, ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת (כתוארה אז) הגב' הדסה אסיף) נדרשה לטענותיו של המערער, לגופם של דברים, ודנה בשאלה האם החייב נותר חייב לו אם לאו, והגיעה למסקנה כי המערער לא הצליח לבסס טענתו לפיה סגירת התיק, שנעשתה בשעתו לפי בקשת המשיב, נעשתה בטעות.

          על החלטה האחרונה של ראש ההוצאה לפועל המערער לא הגיש ערעור, וכך באה סופיות על טענת המערער, כי המשיב הודיע לראש ההוצאה לפועל שניתן לסגור התיק למרות שהחייב עדיין לא פרע מלוא החוב.

          המערער בחר שלא לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל. למעשה החלטתו היא זו שגרמה לסופיות סגירת תיק ההוצאה לפועל, ולא מעשהו או מחדלו של המשיב. מכאן, שככל שנגרם נזק מסגירת תיק ההוצאה לפועל, אין המשיב אחראי לנזק זה אלא המערער בעצמו, בדרך בה בחר לכלכל את צעדיו.