פסק-דין בתיק עא 3070/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (כבוד השופטת דליה אבי גיא) א 026978, בה נדחתה תביעה להכרה בזכויות המגיעות לאביהם המנוח של המערערים בהיותו עובד וחבר באגד.

העובדות :

1. המערערים הינם ילדיו של חיים קורץ ז"ל (להלן: המנוח), שעד ליציאתו לגמלאות ביום 1.4.93 היה עובד וחבר ב"אגד" אגודה שתופית (להלן: המשיבה). המנוח עבד אצל המשיבה משנת 1942 ועד לשירותו הצבאי בשנת 1948 כשכיר בתור מסגר מכני ומכונאי. ביום 11.3.1951 החל המנוח עבודתו אצל המשיבה כנהג אוטובוס, חבר מן המניין. עבודת המנוח הופסקה הן בתקופת שירותו הצבאי והן בשנים 1950-1951 בהן לא שירת בצבא אך גם לא עבד אצל המשיבה. 

המערערים תבעו בבית משפט קמא זכויות אשר הגיעו למנוח בהיותו חבר "אגד". המערערים טענו כי המנוח זכאי לפיצויי פרישה בגין השנים 1942-1954, פיצויים בגין פרמיה קבועה, הפרשי שכר עבודה (בין שכר נהג לבין שכר משלח), שעות נוספות ואת חלקו ברווחי המשיבה לשנים 1989-31.3.1991.

2. פסק הדין:
3. 1. בית המשפט דחה את תביעת המערערים למעט תביעתם לתשלום היתרה של דמי ההבראה בסך 3,558 ש"ח ליוני 1993.
   2. בית המשפט קבע כי המנוח לא היה זכאי לפיצויי פרישה מהשנים 1942-1954. זאת מאחר שבסעיף 16(ב) לתקנות האגודה נקבע כי פיצויי פרישה ישולמו בגין כל שנת חברות אך לא לפני 1.4.1954.
   3. גם הדרישה לפיצויים בגין פרמיה קבועה משנת 1942 עד שנת 1991 נדחתה. זאת מאחר שתקנות האגודה אינן נוקבות בפרמיה כמרכיב בחישוב סכום המשכורת.

בנוסף לכך דחה בית המשפט את הבקשה לתשלום הפרשי שכר עבודה בין שכר נהג אוטובוס - שהיה תפקידו של המנוח עד ליום 27.1.1991 לשכר משלח שהיה תפקידו מיום 7.7.1991. השופטת הנכבדה קבעה כי אין מקום לשלם הפרשים מאחר שאין מחלוקת כי המנוח עבד כמשלח באותן שנים וכי משכורתו של משלח נמוכה יותר.

המערערים לא הוכיחו כי העברתו של המנוח לתפקיד משלח נעשתה משיקולים זרים. להיפך בית המשפט קבע על פי התצהירים שהוגשו מטעם המשיבה כי המנוח סירב לעבור רענון בבית ספר לנהיגה לאחר שנמצאו ליקויים בתפקודו כנהג.

גם את התביעה למשכורת בגין התקופה מיום 27.1.1991 ועד יום 6.7.1991 דחתה הערכאה הראשונה, בראש ובראשונה מן הטעם שקיבל משכורת מלאה במשך תקופה זו וגם בשל העובדה שהמשיבה ניכתה ימי חופשה מחשבונו של  המנוח.

הבקשה לשכר עבודה שלא שולם למנוח בגין שעות נוספות, עת עבד כמשלח. נדחתה גם היא. אין מחלוקת כי למנוח אושרו ושולמו 30 שעות נוספות מעל המכסה, אולם המערערים לא הוכיחו כי המנוח עבד שעות נוספות מעבר לכך.

גם דרישת המערערים לקבלת חלקו של המנוח בריווחי המשיבה בין השנים 1989 - 31.3.1993 נדחתה, מאחר שעדות המערערים הסתמכה על עדות שמיעה וקטעי עיתונות.

המערערים ביקשו כי המשיבה תמציא מאזנים מאושרים לשנים 1951-1988, גם בקשה זו נדחתה מאחר שאינה נחוצה לבירור התובענה

טענות המערערים:

3. לטענת המערערים, כבוד השופטת בערכאה הראשונה התעלמה מהעובדה שהסכמי המשיבה, הם הסכמים מחייבים למרות שהכירה בעובדה זו.