פסק-דין בתיק עא 3051/06

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט א' גולדין, ס.נ.) בת"א 19475/05 מיום 29.06.06, לפיו נדחתה תביעת המערערים לפינוי וסילוק ידם של המשיבים מחנות ברח' ביאליק 39 ברמת גן (להלן: "החנות" או "הנכס").

רקע

המערערים הם בעלי הנכס. המשיב 2 הוא בנו של המשיב 1. המשיב 1 ואשתו המנוחה שכרו את החנות בשנת 1952, מכוח חוזה שכירות בינם לבין הבעלים הקודמים. בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"), הפכו המשיב 1 ורעייתו לדיירים מוגנים בנכס. עם פטירתה של המנוחה, עברו זכויותיה למשיב 1, שהמשיך לנהל בנכס את עסקו "חנות לשען, צורף וצרכי אופטיקה" (בלשון חוזה השכירות), כשהמשיב 2 מסייע בידו.

לטענת המערערים, העסק הועבר, הלכה למעשה, לידי המשיב 2, ועל כן הוסרה הגנת החוק, ויש להורות על פינוי המשיבים. לטענת המשיבים, הבעלים הקודמים ידעו והסכימו כי המשיב 2 יעבוד עם המשיב 1 בחנות, וגם המערער 2 ועורכי דין שניהלו את הנכס מטעם בית המשפט ידעו שהם עובדים יחד בחנות, ומעולם לא הלינו על כך. לפיכך, ובהתחשב בעובדה שהחנות הזעירה היא פרנסתו היחידה של המשיב 1, סברו המשיבים שיש לדחות את התביעה.

בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים ודחה את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו.

פסק-דינו של בית המשפט קמא

בית המשפט קמא בחן את השאלה האם קמה למערערים עילת פינוי בגין נטישת המושכר (להלן: "עילת הנטישה").

בית המשפט, בנתחו את עילת הנטישה, ציין כי זו התגבשה בהלכה הפסוקה, לאור תכליתו של החוק, כשהנטל להוכחת קיומה מוטל על הטוען. בהמשך, מנה בית המשפט את יסודות העילה, שהם: יסוד פיזי-עובדתי, לפיו הדייר עזב את המושכר; ויסוד סובייקטיבי-נפשי, לפיו אין לדייר כוונה לחזור למושכר, כשבהקשר זה יש לבחון הן את הרצון לחזור למושכר והן את הסיכוי הממשי לכך.

לאחר שסקר את עילת הנטישה, פנה בית המשפט לבחון האם התקיימו יסודותיה במקרה זה. בית המשפט, שמצא את גרסתו של המשיב 2 מהימנה, קבע כי המשיב 1 לא עזב את הנכס. בית המשפט הדגיש כי על פי הדין המשיב 1 לא היה חייב להימצא בחנות כל יום ולאורך כל היום, ועל כן, ולנוכח מצבו הבריאותי, ברי כי אי הימצאותו בחנות באופן סדיר אינה מהווה נטישה. בדומה, מצא בית המשפט קמא כי נוכחותו של המשיב 2 בחנות אינה מלמדת על נטישת המשיב 1 את הנכס, "ואין זה משנה כלל ע"י מי משולמים חשבונות העסק ומי הוא העוסק המורשה כל עוד הבן מצוי יחד עם אביו בחנות" (ההדגשה במקור). מעבר לדרוש, ציין בית המשפט כי אפילו היה מקבל את עמדת המערערים בדבר עזיבה פיזית, ממילא לא עמדו בנטל להוכיח את קיומו של היסוד השני, היעדר כוונה לשוב, שכן לא התייחסו לנושא. לנוכח האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערערים לא הצליחו להוכיח את יסודות עילת הנטישה, ולפיכך יש לדחות את התביעה לפינוי מכוח עילה זו.

סוגיה נוספת שהתבררה בפסק דינו של בית המשפט קמא היתה האם הועברה זכות השימוש במושכר לאחר בניגוד לחוזה השכירות ולסעיף 131(2) לחוק. בית המשפט סקר את הוראת החוק, הקובעת שלושה יסודות מצטברים, שנטל הוכחתם מוטל על הטוען, והם: תנאי מפורש בהסכם השכירות; הפרת התנאי; בהתאם להסכם השכירות ההפרה מקנה זכות לתבוע פינוי.

מעיון בחוזה השכירות מצא בית המשפט קמא כי האיסורים הקבועים בו הם שניים: איסור השכרה לאחר, ואיסור העברת החוזה על שם אחר. בית המשפט קבע כי המשיב 1 לא הפר את הוראות החוזה, שכן לא הוכח כי השכיר את החנות למשיב 2 או כי העביר את החוזה על שמו. עוד קבע בית המשפט, כי עצם הימצאותו של המשיב 2 בחנות אינה נוגדת את הסכם השכירות, ואינה מעידה, מיניה וביה, שהמשיב 1 העביר את זכויותיו בעסק ובנכס למשיב 2. בהמשך לכך, דחה בית המשפט קמא גם את תביעת הפינוי מכוח עילה זו.

לבסוף, דן בית המשפט קמא בשאלה האם המשיב 2 הסיג גבול בחנות. בעניין זה קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים כי המערערים ידעו על הימצאותו הממושכת של המשיב 2 בחנות. בעניין זה הסתמך בית המשפט על עדותו של המשיב 2 אותה מצא מהימנה, ודחה את גרסתו של המערער 2, לפיה עקב טעות בתום לב קיבל את דמי השכירות מהמשיב 2 ומיען את הקבלות אליו. בית המשפט קבע כי מהלך העניינים לאורך שנים רבות מלמד שהיו ויתור והשלמה מצד המערערים עם נוכחותו של המשיב 2 בחנות, ולפיכך הוא אינו מסיג גבול ויש לדחות את תביעת הפינוי נגדו.

טענות בעלי הדין בערעור

לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא משקבע לאורך כל פסק הדין כי עדות המשיב 2 מהימנה עליו לחלוטין, ומשלא פירט מדוע הסתפק בעדותו, המהווה "עדות יחידה של בעל דין". עוד טוענים המערערים, כי המשיבים נמנעו מלהביא עדים רלוונטים, והדבר צריך היה לפעול לחובתם.

בסוגיית עילת הנטישה, המערערים טוענים כי שגה בית המשפט משדחה עילה זו בהסתמך על העובדה שהמשיב 1 מגיע מפעם לפעם לחנות. לטענת המערערים, הגעתו של הדייר המוגן לעסק אינה הגורם המכריע, ומבחן השליטה (קרי: ניהול, הפקת רווחים, נשיאה בחובות והגשת דוחות לרשויות) הוא המכריע. בהמשך לכך, טוענים המערערים כי בהתאם למבחן זה ניכר כי המשיב 1 העביר למשיב 2 את מלוא הזכויות בעסק, ובית המשפט קמא שגה עת קבע כי מדובר בהענקת רשות שימוש שאינה אסורה בחוזה השכירות.

בסוגיית הסגת הגבול סבורים המערערים כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו לפיה היו מצידם ויתור והשלמה לנוכחות המשיב 2 בנכס. לטענתם, נבעה מסקנה זו מהערכה שגויה של העדויות. בשולי הדברים טוענים המערערים כי המשיבים אינם זכאים לסעד מן הצדק, שכן הם פועלים בחוסר תום לב, מאחר שהעבירו את הזכויות במחתרת, ואינם פועלים להשבת המצב לקדמותו בכל הנוגע לניהול העסק.

המשיבים תומכים בפסק דינו של בית המשפט קמא, וסבורים כי אין מקום להתערב בו. הם מדגישים כי פסק הדין נסמך במידה רבה על מהימנות העדויות שנשמעו בפניו. המשיבים חוזרים וטוענים כי המערער 2, העוסק בנדל"ן, מבקש לפנותם מהנכס מאחר שהוא מתעתד להקים במתחם שבבעלותו פרויקט בנייה גדול. לטענתם, אין שחר לטענה לפיה פעלו להעברת הזכויות "במחתרת", שכן המשיב 2, שהינו בן יחיד לאביו הקשיש, המשיב 1, עובד עמו בחנות בארבעים השנים האחרונות, ופעילותו בחנות היתה גלויה לעין כל ונעשתה בהסכמת הבעלים. בהקשר זה מציין המשיב 2 כי ממילא הוא אמור לרשת את זכויות אביו, לאחר אריכות ימיו, ואף מטעם זה אין היגיון בטענה לפיה הועברו הזכויות "במחתרת".

דיון

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה (2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב (3) 679, 680; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה תשיעית תשס"ז, עמ' 638).

זאת ועוד, כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה". (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא (4) 687) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם... ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין..." (ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582).

בית המשפט קמא נכנס בעובי הקורה, הוציא תחת ידיו פסק דין מבוסס ומנומק כדבעי, ולא מצאנו כל יסוד להתערב בקביעותיו.

גרסת המערער 2, לפיה לא ידע כי המשיב 2 עובד בחנות, אינה מתקבלת על הדעת. המערער 2 הוא בעליו של הנכס ושל נכסים סמוכים לו מזה שנים רבות, ודמי השכירות המוגנת משולמים לחברה שבשליטתו. אין זה סביר שהמערער 2 לא היה מודע לנעשה בחנות.

מנגד, גרסת המשיב 2, לפיה רישומו כעוסק מורשה היה בתיאום עם הבעלים הקודמים, שאם לא כן לא היה נרשם, היתה עקבית וקוהרנטית. אמנם, המשיב 2 לא יכול היה לזכור, מפאת חלוף השנים, האם עדכן את הבעלים בדבר השלמת הרישום. ברם, מדובר בפרט נקודתי, שאין בו כדי להעיב על עדותו.