פסק-דין בתיק עא 3030/04

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 22.9.04 (כב' השופט ח. שילוני) בת"א 1041/98 (להלן - " פסק הדין").

ההליך בבית משפט קמא

2.         המערערת 1 (להלן: " החברה") הינה חברה העוסקת בשיווק מוצרים שונים, לרבות יינות. המערער 2 (להלן: " המערער" ושניהם ביחד יקראו להלן " המערערים") היה בתקופה הרלבנטית בעל מניות ומנהל פעיל בחברה. המשיבות עוסקות ביצור ושיווק יינות.

3.         המשיבות הגישו תביעה כספית בבית משפט השלום בחיפה כנגד המערערים לחייבם הדדית בתשלום חוב בסכום של 382,769 ש"ח (קרן) בגין יינות אשר סופקו לחברה על ידי המשיבות, בתקופה שבין אפריל לאוקטובר 1996.

התביעה הוגשה על פי עסקת היסוד של אספקת משלוחי יין והסתמכה על צ'קים של החברה ולקוחותיה שנמסרו בתמורה לסחורה אך לא כובדו על ידי הבנק הנמשך וכן על העתקי חשבוניות ותעודות משלוח שהונפקו לחברה בגין משלוחי היין.

המשיבות טענו כי המערער נושא כלפיהם באופן אישי בחובות החברה, הן מכח כתבי ערבות עליהם חתם והן נוכח קיומן של עילות להרמת מסך ההתאגדות בינו לבין החברה.

4.         המערערים טענו כי משלוחי היין סופקו על ידי המשיבה 2 בלבד ואין להם כל חוב כלפי המשיבה 1. כן טענו לקיזוז מלוא החוב בשל כשלון תמורה אשר הצדיק ביטול השיקים אשר נמסרו על ידי החברה למשיבה 2 וכן בשל נזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מהתנהגות המשיבה 2. בעניין חבותו הישירה של  המערער, טענו כי כתבי הערבות מזויפים וכן כי הם אינם קבילים מאחר ולא הומצאו כתבי הערבות המקוריים. עוד טענו כי לא מתקיימות במקרה הנדון העילות להרמת מסך ההתאגדות בין המערער לחברה.

פסק הדין של בית משפט קמא

5.         בית משפט קמא קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 2 וחייב את החברה לשלם למשיבה 2סך 489,422 ש"ח, לאחר שדחה את טענת הקיזוז שנטענה על ידי החברה. תביעת המשיבה 1 נדחתה תוך שנקבע כי היא לא הייתה צד להסכמים עם החברה ולא היא סיפקה את היין.

6.         לגבי המערער קבע בית המשפט קמא כי לא קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות בינו לבין החברה. כן קיבל בית משפט קמא את טענת המערער כי אין לחייבו על פי כתב הערבות משנת 1994 (להלן: " כתב הערבות הראשון"), מאחר וכתב ערבות זה הינו לטובת המשיבה 1 בלבד, נגדה נדחתה התביעה. בית משפט קמא קבע בעניין ערבות זו כי שמה של המשיבה 2 בכתב הערבות הוסף בדיעבד.

עם זאת, בית משפט קמא  חייב את המערער בתשלום סך 50,000 ש"ח מכח כתב ערבות נוסף עליו חתם המערער בשנת 1996 (להלן: " כתב הערבות השני"). בית משפט קמא קבע כי כתב הערבות השני הינו בתוקף ביחס לחוב הנתבע בתביעה וכי המערער הודה כי חתם עליו.

הערעור

טענות המערערים

7.         על פסק הדין הוגש ערעור זה בו מלין המערער כנגד חיובו באופן אישי בגין חובות החברה וכן כנגד דחיית טענות הקיזוז של החברה.

            לטענת המערערים, המשיבות ביססו את עילת התביעה על כתב הערבות הראשון בלבד. לפיכך, הסתמכות המשיבות על כתב הערבות השני במהלך הדיונים, מהווה הרחבת חזית אסורה ולא ניתן לחייב את המערער על פיו.

עוד טוענים המערערים כי מאחר וכתב הערבות המקורי לא הומצא לבית המשפט, ובהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר, לא היה מקום לחיוב המערער על פי כתב ערבות זה.

המערער מוסיף וטוען כי כתב הערבות השני מזויף באופן ששמה של המשיבה 2 הוסף לאחר שחתם על כתב הערבות.

            לגבי טענת הקיזוז טוענים המערערים כי טעה בית משפט קמא כאשר דחה את טענת הקיזוז רק בשל כך שהסכום הנטען לא היה קצוב. לטענתם, מדובר בתביעה כספית לתשלום בגין משלוחי יין, וטענת הקיזוז מתייחסת לכשלון תמורה לגבי אותם משלוחים ולכן נובעת מאותה עסקה.

טענות המשיבות

8.         המשיבות סומכות ידיהן על פסק הדין. לטענתן, פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס רובו ככולו על קביעות עובדתיות אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.