פסק-דין בתיק עא 3021/06

1.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. רקם), מיום 10.8.05 בת.א. 14760/04, לפיו נדחתה תביעתו של המערער וזאת בגין התיישנות.

מן העובדות הצריכות לענין עולה שהמערער יליד 1962, נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 16.8.96.

תאונה זו הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונקבע על ידי המל"ל שלא נותרה למערער נכות צמיתה עקב תאונה זו (ועדה רפואית מיום 2.1.01), קביעה ששונתה בהמשך הזמן באופן שנקבע כי למערער נכות בשיעור 19% כתוצאה מהתאונה. 

התביעה הנוכחית הוגשה לבית המשפט קמא ב-10.8.04, קרי, ימים ספורים לפני מלאת 8 שנים לתאונה. 

הנתבעות העלו טענת התיישנות, הצדדים הגישו טיעון בענין זה ובית משפט השלום נתן (ב-10.8.05) את פסק דינו במסגרתו דחה את התביעה שהוגשה בשל חלוף תקופת ההתיישנות.

2.         בפסק דינו הסביר בית משפט קמא כי כדי שניתן יהיה ליהנות מהוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות צריך שיהיה מדובר במי שלא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי.

            בית המשפט מציין כי מעיון בחומר הרפואי שהוצג בפניו, כולל חוות דעת המל"ל וחוות דעת מומחים, בדבר מצבו הנפשי של התובע עולה כי לא קיימת עדות לקיום מחלת נפש או מצב פסיכוטי אצלו ועל כן סבר כי התובע אינו עומד במבחן של מי שלוקה בנפשו  שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, זאת בהיותו ער לכך כי חולה נפש לצורך ההקשר הנוכחי אינו כל הלוקה במחלת נפש אלא רק מי שמחמת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לענייניו ומתעורר הצורך למנות לו אפוטרופוס.

            בית משפט קמא בחן את מצבו של התובע לאור הראיות שהובאו אף בפנינו, וציין כי התובע פנה לעורך-דין לטיפול בזכויותיו אל מול המל"ל ולא נדרש למינוי אפוטרופוס עד היום ועל כן סבר כי בכל הקשור לתאונה נשוא תיק זה אין התובע בבחינת מי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו כאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.

            משכך, דחה בית משפט קמא את התביעה מחמת התיישנותה.

3.         בערעור שהגיש, שב המערער וטוען את שטען בפני בית משפט השלום, ומפרט קביעות שונות של מוסדות המל"ל וכן צירף חוות דעת מטעם פסיכיאטר בשם ד"ר צינובוי לפיה התובע סובל מהפרעה נפשית קשה שגורמת להתנהגות חסרת שיפוט המגבילה את יכולתו לדאוג לענייניו ויש למנות לו אפוטרופוס לצורך ניהול התביעה.

            קיצור הדבר הוא כי המערער סבור שהוא ממלא אחר דרישות סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

            עוד טען המערער כי לענין פגיעה בתחום א.א.ג. הוא זכאי ליהנות מהוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין שכן פגיעה זו התגלתה רק שנה לאחר התאונה.

            המשיבות סבורות כי פסק דינו של בית המשפט השלום בדין יסודו ומבקשות לדחות את הערעור.

4.         עיינו בטענות המערער בכתב ובעל פה. דעתנו היא כי פסק דינו של בית משפט השלום בדין יסודו, כי בית המשפט ניתח נכון את דרישותיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות ויישם אותן נכונה על המקרה שבפניו בהתייחס לראיות שהיו בפניו.

            יצויין כי המערער ראה רשות בידו להגיש בערכאת הערעור חוות דעת רפואית, שאיננה נושאת תאריך, אך מציינת כי הבדיקה לצורך מתן חוות הדעת נערכה ביום 4.1.06, שנערכה בידי ד"ר צינובוי.

            מובן כי לא רק שמדובר בהמצאת מסמך שלא היה מן הראוי לצרף לערעור ללא קבלת רשות לכך, אלא במסמך שלא היה מצוי בפני בית משפט קמא עת נתן את פסק דינו, הגם שלא היתה כל מניעה מהגשת בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הנפשי כדי לבדוק את מצבו של התובע בערכאה קמא. נדגיש כי בקשה למינוי מומחים רפואיים הקיימת בתיק בית משפט השלום (בש"א 15690/04 מיום 10.8.04) מתייחסת לתחום האורתופדי והנוירוכירורגי בלבד.

5.         מעיון במסמכים שכן הובאו בפני בית משפט השלום עולה כי התובע אכן סובל מהפרעת אישיות קשה עם התפרצויות זעם כמצויין, למשל, בחוות דעת רפואית שערך הפסיכיאטר ב -4.10.99 כאשר הוענקה לו נכות של 50% מיום 1.6.97.

            אלא שאין כל ראיה בדבר קשר בין מצב נפשי זה לבין התאונה.                

            המערער עצמו טוען בעיקרי הטיעון (ס' ט) כי רק שנתיים לאחר אירוע התאונה פרצה אצלו מחלת הנפש.