פסק-דין בתיק עא 2992/04

1.         ב- 29.8.04 ניתן על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת שרון נתנאל) פסק דין בתביעה שהגישה עידית ספטון כנגד בעדאש איריס ויגאל - יואב.

תביעתה של עידית ספטון הוגשה בסדר דין מקוצר ונתבע בה חוב שכר דירה שלא שולם מיום הגשת תביעה קודמת ועד למועד פינוי המשיבים בפועל, וכן סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 16 להסכם השכירות בגין כל חודש פיגור בפינוי (או חלק ממנו).

כמפורט בפסק הדין, במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגישו ה"ה בעדאש בפני התביעה, ניתן פסק דין על חוב דמי השכירות וניתנה להם רשות להתגונן בשאלה האם ראוי להפחית את סכום הפיצוי המוסכם (ראה החלטתה של כב' הרשמת ספרא ברנע מ- 6.8.03 בת.א. 15590/02 שצורפה כנספח ז' לעיקרי הטיעון של המערערים). שאלה זו היא היחידה שעמדה לדיון במסגרת הרשות שניתנה לה"ה בעדאש להתגונן בפני התביעה.

בפסק דין שניתן בו ביום, ב- 6.8.03, ע"י כב' הרשמת, חוייבו ה"ה בעדאש בתשלום סך 25,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, סכום בו הודו ה"ה בעדאש, על פי המפורט בהחלטת כב' הרשמת.

השאלה שעמדה לדיון בפני כב' השופטת שרון נתנאל, היתה אם כן השאלה האם ראוי להפחית את סכום הפיצוי המוסכם.

בית משפט קמא דן בשאלה זו בהרחבה ומסקנתו היתה כי לא מדובר בפיצוי בלתי סביר או בנזק שהצדדים לא צפו אותו בעת כריתת ההסכם.

2.         משכך, הגישו ה"ה בעדאש ערעור זה על פסק הדין.

בהודעת הערעור טענו המערערים בעיקרו, כי טעה בית משפט קמא עת לא הפחית את סכום הפיצוי המוסכם והכשיר למעשה תשלום בשיעור 400% מסכום דמי השכירות. עוד נטען בעיקרו, כי על בית משפט קמא היה להפחית מתקופת האיחור במסירת הדירה תקופת 90 יום בגין הודעה מוקדמת סבירה למציאת מקום מגורים חלופי, כי בית המשפט לא הפחית בפסק דינו סכומים ששולמו במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה קודמת שהוגשה כנגדם בת.א. 5071/01 ושני סכומים נוספים, בסך הכל נטען להפחתה של   58,187 ש"ח. 

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור וסומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום.

3.         עיינו בטענות המערערים והמשיבים בכתב ובעל פה, ומסקנתנו היא כי יש לדחות את הערעור.

            בפסק דינו מציין בית המשפט כי דמי השכירות על פי הסכם השכירות עמדו על 450$ לחודש.

            עיון בסעיף 16 לחוזה השכירות מלמד כי הצדדים הסכימו כי היה והשוכרים לא יפנו את הדירה בתום תקופת השכירות המוסכמת, הרי בנוסף לכל התרופות והסעדים המוקנים למשכירה על פי הוראות החוזה והדין, ישלמו למשכירה בגין כל התקופה הנוספת בה ימשיכו להחזיק בדירה פיצויים קבועים ומוסכמים מראש ללא צורך בהוכחת נזק, בשיעור של כפל 4 מדמי השכירות החודשיים המגיעים על פי חוזה זה בגין כל חודש של פיגור או חלק ממנו. עוד נאמר בסעיף זה, כי מוסכם כי הצדדים העריכו בסכום זה את הנזק שייגרם למשכירה כתוצאה מאי פינוי הדירה במועד על ידי השוכרים.

            הכפלת דמי השכירות החודשיים ב- 4 וחלוקת התוצאה ב- 30 ימים לחודש, מביאה לסכום של 60$ ליום כפי שציין בית משפט השלום.

            בית משפט השלום בחן את הטענות השונות של המערערים והגיע למסקנה שאין לומר כי מדובר בפיצוי בלתי סביר, או כי מדובר בנזק שהצדדים לא צפו אותו עת נכרת ההסכם.

            עובדה היא שהמערערים המשיכו להישאר בדירה כשנה נוספת, מקום שלא נחתם הסכם שכירות לשנה נוספת זו. נראה כי אכן בחירתם להישאר בדירה תקופה ממושכת למרות שנדרשו לפנותה, היא העומדת ביסוד הסכום שחוייבו לשלם בגין הפיצוי המוסכם ובעניין זה, לצערנו, אין להם להלין אלא על עצמם.

            נציין כי סבירות גובה הפיצוי מקום שמדובר בפינוי מושכר, שונה מסבירות גובהו של פיצוי מוסכם לעניין הפרת חוזה למכר דירה. 60$ ליום אכן אינו סכום בלתי סביר, מקום שמדובר בשכירות דירה ששכר הדירה החודשי המשולם בגינה הוא 450$.

            משכך, דין הערעור להדחות.

            נבקש לציין כי אין לדון בטענות נוספות שהעלו המערערים כנגד פסק הדין שעיקרן הובא לעיל, שכן אלה לא הועלו בסיכומי הנתבעים בפני הערכאה קמא ואף אינם חלק מהרשות להתגונן שניתנה.

            אשר על כן, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערים בתשלום שכר טרחת עו"ד למשיבה בסכום של 4,000 ש"ח + מע"מ.