פסק-דין בתיק עא 2983/01

העובדות

1.        ביום 28.3.97 כילתה שריפה חלק מעיסקה של משיבה 1 (להלן: "החברה") אשר בוטחה ע"י משיבה 5 (להלן: "המבטחת") כנגד נזקי שריפה. משיבים 2-4 הינם בעלי מניות ומנהלים בחברה (להלן: "מנהלי החברה"). משיב 6 הינו מנהל מחלקת התביעות במבטחת. בעקבות השריפה מינתה החברה משרד שמאים לטיפול בקבלת תגמולי הביטוח מהמבטחת. מטעם משרד זה פעל אחד השותפים דורון קשטן (להלן: "קשטן") שראה את תפקידו כמנהל התביעה כלפי המבטחת. מטעם המבטחת מונה משרד מהנדסים ושמאים בשם ארדן (להלן: "ארדן"). המבטחת שילמה לחברה שתי מקדמות על חשבון הפיצוי בסכום כולל של 300,000$. בשלב מסויים חשו מנהלי החברה כי המבטחת מערימה קשיים בנושא זה. בהמלצת עורך-הדין של החברה, מר פאר, החליטו לפנות אל המערער ושכרו את שירותיו המשפטיים לענין קבלת תגמולי הביטוח. המערער הציג עצמו כבעל יכולת לפעול מול המבטחת בשני מישורים: האחד - קבלת תגמולי ביטוח במידה ניכרת מעבר לסכום לו ציפו מנהלי החברה באותה עת, והשני - זירוז קבלת תגמולי הביטוח. המערער אף הביע נכונות להסדיר לחברה קבלת הלוואה מהבנק למסחר לאור הכרותו עם מנהל הבנק. על פי חוות דעתו של המערער זכאית היתה החברה לפיצוי בשיעור של 8 מיליון ש"ח. ביום 27.5.97 נחתם בין המערער לחברה הסכם שכר טרחה (להלן: "ההסכם") שעיקריו תשלום קבוע מראש בסך 10,000$ ובנוסף 10% מכל תקבול שיתקבל בפשרה מהמבטחת בתוך 90 יום מיום 21.5.97, 15% מכל תקבול שיתקבל בפשרה לאחר 90 הימים ו-20% מכל תקבול שייקבע בפסק-דין.

ביום 24.6.97 העבירה המבטחת לחברה באמצעות המערער המחאה על סך 100,000$ כתשלום על חשבון תגמולי הביטוח. המערער ניכה מתגמול זה את שכר טרחתו בהתאם להסכם. בשלב זה החליטה החברה כי בשלב ראשון תטופל הדרישה לפיצוי בגין מלאי וציוד ורק לאחר מכן יימשך הטיפול בנושא אובדן הכנסות.במועד זה נתגלעה מחלוקת בדבר גובה הנזק בגין המלאי והציוד. ביום 4.8.97 הושגה הסכמה בין השמאים משני הצדדים, קשטן מטעם מנהלי החברה וארדן מטעם המבטחת לתשלום סך של 2.25 מיליון ש"ח. נותרה במחלוקת רק שאלת הוצאות הייצוג בסך 350,000 ש"ח, שכרו של המערער בניהול המו"מ.

ביום 27.8.97 נפגשו מנהלי החברה עם המערער וביקשוהו לחדול מייצוג החברה בתואנה כי הבנק שבאמצעותו מנהלת החברה את עסקיה עומד להכריז עליה כעל לקוח מוגבל אם לא יוכנסו כספים לחשבונה בו ביום, ומצד שני אין המבטחת מוכנה לשלם לחברה כל תשלום, אלא אם כן יחדל המערער מייצוגה. המערער חתם מיידית על אישור בו צויין כי הוא מפסיק לייצג את החברה בענין זה.המערער אף הותיר הודעה במשרד ב"כ המבטחת בה צויין כי נאמר לחברה ולמנהליה כי אם יציגו מכתב ממנו לגבי התפטרותו מהייצוג יזכו לקבל את הכסף מהמבטחת באותו היום, אחרת יפשטו את הרגל באותו לילה. החברה העבירה למבטחת את אישור המערער לגבי הפסקת הייצוג. משיב 4 העיד כי קיבל מסוכן הביטוח מיידית סך של 50,000 ש"ח ובהמשך סך של 150,000 ש"ח. לאחר מכן שילמה המבטחת סכום נוסף של 200,000 ש"ח. המערער ראה בכך מרמה וסחיטה מצד המבטחת. כמו כן לטענתו הובטח לו ע"י נציגי החברה כי חרף האישור לגבי התפטרותו מהייצוג הוא יקבל את מלוא שכרו. לטענת מנהלי החברה כל שהובטח לו הינו פרעון התשלום הקבוע אשר נפרע בסופו של יום. מאותו מועד ניהלה החברה את המשך הליכי הפיצוי ישירות מול המבטחת או סוכן הביטוח ובהמשך שולמו לה כספים נוספים. הסכום הכולל ששילמה המבטחת לחברה הסתכם ב- 3,043,650 ש"ח, כולל המקדמות.

לאחר שפניותיו למנהלי החברה ולמבטחת בדרישה לקבלת שכר טרחתו לא עלו יפה, הוגשה התביעה דנן. תחילה הוגשה התביעה כלפי החברה ומנהליה בלבד, אך לאחר מכן הוספו כנתבעים גם המבטחת ומנהל מחלקת התביעות בה (להלן: "מנהל מחלקת התביעות"). לטענת המערער הובהר לו ע"י מנהלי החברה בפגישה האמורה מיום 27.8.97 כי ימלאו אחר כל תנאי ההסכם, אולם בשלב מאוחר יותר ציינו בפניו כי סוכן הביטוח וארדן הם שהבהירו כי בכדי לנהל מו"מ מוצלח בין מנהלי החברה למבטחת על המערער להתפטר מהייצוג וכי החברה ביקשה שתגמולי הביטוח ישולמו לטובתה ולא לטובת המערער. בנסיבות אלה הימנעות החברה מתשלום יתרת שכרו יש בה משום התעשרות שלא כדין והיא מהווה הפרת ההסכם והפרת חובת תום הלב בקיום ההסכם, דבר המזכהו באכיפת ההסכם. מנהלי החברה הם שגרמו להפרת ההסכם. כלפי המבטחת וסוכן הביטוח טען המערער כי הם ביצעו את העוולה של גרם הפרת חוזה בשל הדרישה כי המערער יפסיק את הייצוג כתנאי לקבלת התגמולים הנוספים. תביעת המערער הסתכמה ב-15% מהסכום של 2.8 מיליון ש"ח, שהוא הסכום המוערך על ידו כפיצוי ששולם לחברה.

החברה ומנהליה טענו כי ההסכם נחתם עם החברה בלבד וכי מנהליה לא גרמו להפרתו, אלא הוא בוטל בהסכמת המערער. המערער אינו זכאי לשכר עבור פעולות שלא ביצע. המערער היה זה שהפר את התחייבותו ולא היה מסוגל לעמוד בהבטחתו והמשך ייצוגו עלול היה להוביל את החברה להתמוטטות כלכלית. מנהלי החברה הכחישו כי הצהירו שיקבלו מיידית כספים אם יופסק הייצוג ולגירסתם כל שטענו היה כי סוכן הביטוח אינו יכול לנהל עימם מגעים כל עוד הם מיוצגים. כן הכחישו כי הבטיחו לשלם למערער שכר טרחה נוסף ואף לא ניתן לייחס להם טענות לגבי הפרת ההסכם, שכן פעלו רק כאורגנים של החברה. יתירה מכך - המערער הוא שחב להם כספים בשל מחדליו.

המבטחת ומנהל מחלקת התביעות טענו להיעדר עילה ויריבות, שכן מדובר בהסכם שאין למבטחת כל זיקה אליו. אין למערער להלין אלא על עצמו שכן התרשל בכך שלא דאג להבטיח את קבלת שכר טרחתו מהחברה ומנהליה. כמו כן אין לטעון לגרם הפרת הסכם אשר הופסק ע"י המערער עצמו.

פסק-הדין של בית-משפט השלום

2.        השופט המלומד (כב' השופט שנלר) הגיע לכלל מסקנה כי אין הדברים אמורים בהפרת הסכם מצד החברה. זאת על שום שהחברה רשאית היתה לנתק את הקשר החוזי שבינה לבין המערער ולפיכך ההסכם בא לקיצו כדין. זכותה של החברה היתה להודיע למערער באורח חד צדדי כי הוא מתבקש לחדול מייצוגה. לפיכך מגיע למערער שכר מהחברה עד למועד שבו הופסק הייצוג. לגבי מנהלי החברה יש לומר כי אלה פעלו כאורגנים של החברה ובגדר סמכותם ולא ניתן להעלות כנגדם עילה של הפרת חוזה. לגבי הנסיבות של הפסקת הייצוג ע"י המערער הועלו מספר גירסאות בנוגע למהלכה של הפגישה שבסיומה ניתן מכתב ההתפטרות מהייצוג. יש לתמוה על כך שהמערער לא העלה את נושא שכר הטרחה שיגיע לו על הכתב והסתפק בהסבר לפיו האמין במנהלי החברה. הרקע לפניית החברה אל המערער היה נעוץ במוניטין שלו ובאמון החברה כי יעלה בידו להשיג עבורה פיצוי מעל ומעבר, במיוחד לנוכח חוות-דעתו כי היא זכאית לפיצוי גם בגין המבנה והערכתו כי היא עשויה לזכות בסכום כולל של 8 מיליון ש"ח. בסופו של דבר נחלה החברה אכזבה מדרך פעולתו, אף שאין מקום לקבוע כי היתה התרשלות כלשהי מצידו. החברה עמדה בפני חשש ממשי כי אם לא יתקבלו כספים ינקוט הבנק כנגדה בצעדים מכבידים ולפיכך פנתה במישרין לסוכן הביטוח בבקשה לקבלת כספים באורח מיידי. בית-המשפט מציין כי מקובלת עליו עמדת המבטחת וסוכן הביטוח כי לא ביקשו שייצוג המערער יופסק. סוכן הביטוח עצמו לא הובא לעדות, אך ממכלול הראיות ברי כי הם העדיפו לעבוד ישירות מול החברה ולא אל מול המערער. מצד שני נראה כי היה לסוכן הביטוח אינטרס שהקשר בין החברה למערער ייפסק וכפי הנראה בשל כך בחר שלא להעיד בבית-המשפט. מכל פנים מנהלי החברה פנו למערער בפגישה הנ"ל הן לאור ציפיותיהם מפעילותו שנכזבה והן לאור עמדת סוכן הביטוח. נושא שכר הטרחה לא עמד לדיון בפגישה זו והמערער למעשה זעם על ה"סחיטה" של לקוחותיו בשחרור מייצוגו ואף שייתכן וסבור היה כי שכרו לא ייפגע, אך מכאן אין מקום לקביעה כי המנהלים התחייבו מפורשות בנושא זה. פניית המנהלים למערער לא באה כדי להתחמק מתשלום שכרו. מכאן נפנה השופט להערכת השכר הראוי המגיע למערער מהחברה וזו חוייבה בתשלום בגין שכר זה. מנהלי ההחברה הופטרו מכל חבות . לגבי המבטחת ומנהלה נקבע כי גם אם סוכן הביטוח ביקש ללחוץ על ניתוק הקשר בין החברה למערער, לא נטען ולא הוכח כי בפעולה זו, אם היתה, פעל הסוכן כשלוחה של המבטחת או של מנהל מחלקת התביעות. זאת בהסתמך בעיקר על עדות מנהל מחלקת התביעות ממנה ניתן היה להסיק בבירור כי המבטחת ומנהל זה לא גרמו ולא הביאו לסיום ההסכם עם המערער.

סוף דבר - החברה בלבד חוייבה בתשלום יתרת שכר למערער ואילו התביעה כלפי כל יתר הנתבעים נדחתה.

הערעור

3.        לנוכח מצבה הכלכלי של החברה שממנה לא ניתן לגבות כספים ובהתחשב בכך שמנהלי החברה לא אותרו בארץ, צימצם המערער את ערעורו כלפי המבטחת ומנהל מחלקת התביעות בלבד. לטענתו הוכח כדבעי גרם הפרת הסכם מצידם. מנהלי החברה פעלו בחוסר תום לב כשמטרתם להתחמק מתשלום שכר טרחתו של המערער. מאחר והמערער פעל בהתאם להסכם, הרי שברור כי היתה כאן הפרה של ההסכם מצד החברה ומנהליה. משנקבע כי סוכן הביטוח הוא שהיתנה תשלום לחברה בהפסקת ייצוגו של המערער, לא היה מקום לפטור את המבטחת ומנהלה שכן הסוכן היה שלוחם ועושה דברם. חיזוק לכך מצוי בעובדה שהמבטחת לא טרחה להעיד את עו"ד אלרום שטיפל בנושא מטעמה ולא את סוכן הביטוח ואת השמאי ארדן. בנוסף בפי המערער טענות גם לגבי חישוב השכר בשל קיזוז סכומי המקדמות.

4.        לטענת המבטחת ומנהל מחלקת התביעות אין מקום להתערב בקביעה העובדתית לפיה הם לא גרמו לסיום ייצוג המערער. כמו כן לאור משיכת הערעור כלפי החברה ומנהליה אין הערעור כלפיהם יכול לעמוד. על פי קביעות הערכאה הדיונית ההסכם לא הופר ואף אם נצא מהנחה שהופר לא המבטחת ומנהלה גרמו להפרתו. מדובר בהסכם שהופסק בהסכמה, וודאי שלא הוכח כל קשר סיבתי. לאור העדר ראיותיו של המערער גם לא היה עליהם לזמן עדים נוספים. עוד נטען על ידיהם כי אין המערער זכאי לפצוי כספי לנוכח דרך טיפולו בענייני החברה.

ד י ו ן

5.        לאחר בחינת שלל הטענות שהועלו ע"י הצדדים, כאשר מתמקדים בסוגיות העיקריות הדורשות הכרעה בערעור זה, הדברים אמורים בשלוש שאלות:

ראשית - האם היתה או לא היתה בנסיבות המקרה הפרה של ההסכם מצד החברה.

שנית - באם היתה הפרה, האם סוכן הביטוח גרם להפרת ההסכם.

שלישית - בהנחה שסוכן הביטוח גרם להפרה, האם יש לראות בו שלוח של המבטחת בענין זה, כך שניתן לייחס לה את גרם הפרת ההסכם.

הפרת ההסכם

6.        בצדק ציין השופט המלומד כי לקוח זכאי להפסיק ייצוג של פרקליט. כך מצינו ב ע"א 136/92 עו"דבייניש נ' דניה סיבוס פ"ד מז(5) 114 כי בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן (שם, עמ' 124). עם זאת אין פירושו של דבר כי ניתן בכל מקרה להפסיק את הייצוג אפילו כאשר הדבר נעשה שלא בתום לב, ובפרט כאשר לא הובטח שכרו של הפרקליט. על פי קביעותיו וממצאיו של בית-משפט השלום אין שמץ ספק כי הדרישה להפסקת הייצוג הועלתה ע"י החברה בשל התנאי שהציב בפניה סוכן הביטוח ולפיו לא תזכה בתשלום מהמבטחת באם לא יופסק הייצוג ע"י המערער. מצב עניינים מעין זה מצביע על חוסר תום לב מובהק והעובדה שהחברה נקלעה למצב קשה בשל בעיותיה עם הבנק אינה מרפאת זאת. אין צורך לחזור ולהפנות כאן לכל הפסיקה העניפה לפיה יש לבצע חוזה בתום לב וברי כי לאור כל ההלכות בסוגיה זו לא בוטל ההסכם בתום לב אלא בטולו מצביע על הפרתו מצד החברה. קביעת בית-משפט השלום כי נושא שכר הטרחה לא עמד כלל לדיון במפגש שבו הופסק הייצוג, אין בה כדי להכשיר את ההפרה. יתר על כן כפי שנאמר בע"א 136/92 הנ"ל הפסקת הייצוג חייבת להיות מותנית בהבטחת שכרו של עוה"ד, וכאן לא הובטח השכר אלא הדבר שימש אמתלה לאי תשלום השכר.

האם סוכן הביטוח גרם להפרת ההסכם