פסק-דין בתיק עא 2945/05

מבוא :

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית-משפט השלום בת"א מיום 22.6.05 (כב' השופט חגי ברנר) בת.א. 11653/04 בתביעת המשיבים, בן שבת יורם וטלי (להלן: "המשיבים"), רוכשי חנויות בקניון בפרדס חנה, כנגד המערערות 1-3 (להלן: "המערערות"). המערערת 1 היא הקבלן שבנה את המבנה והמערערות 2 ו-3 המוכרות את החנויות למשיבים.

בפסק-הדין חוייבו המערערות 1-3 לפצות את המשיבים בסכום כולל השווה בש"ח ל-78,000 $ והתובענה כנגד מנהלן ובעליהן של המערערות (להלן: "גראו"), נדחתה.

בין הצדדים נכרתו שני הסכמים לרכישת שתי חנויות, האחד (להלן: "החוזה הראשון") נחתם ביום 9.2.95 והשני (להלן: "החוזה השני") נחתם ביום 3.11.95. בסעיף 7 בחוזה הראשון התחייבו המערערות להשלים את בניית החנות ולמסור אותה למשיבים "בתוך 24 חודשים מיום חתימת החוזה ( להלן: "מועד המסירה")". בסעיף 7 לחוזה השני התחייבו המערערות להשלים את בניית החנות ולמסור אותה למשיבים בתוך 15 חודשים מיום חתימת החוזה.

מהאמור יוצא שהצדדים כיוונו לכך שמועד מסירת שתי החנויות יהיה זהה. היינו בפברואר 1997.

בסעיף 17 בשני החוזים נקבע תנאי מתלה לפיו אם לא יינתן למשיבים היתר בנייה בתוך 12 חודש מיום חתימתם, החוזים יתבטלו "בלא שיראו בכך הפרת חוזה ע"י המוכר וכל צד ישיב לצד השני את מה שיקבל לפי החוזה ולשום צד לא תהיה דרישה תביעה וטענה כלפי משנהו, מלבד עם זכות להשבה כאמור לעיל."

היתר הבנייה ניתן למערערות ב-14.10.96 (ראו סעיף 4ד' לכ"ה מטעם המערערות מוצג ה' בתיק מוצגיהן).

החנויות נמסרו למשיבים, לטענתם, בסוף ינואר 1999, 24 חודשים לאחר מועד המסירה הקבוע בסעיף 7 בחוזים.

בתובענתם, עתרו המשיבים לפיצוי המוסכם שנקבע בחוזים על איחור במסירת החנויות מיום חתימת החוזים (1,500$ לכל חודש, סה"כ עבור שתי החנויות 72,000$), לפיצוי בסך 6,500 $ על ירידת ערך בגין אי רישום החנויות על שמם, לפיצוי חלופי על נזק בפועל ולפיצוי בגין אי התאמת הממכר למובטח.

פסק הדין :

בפסק דינה של הערכאה הדיונית נדחתה, כאמור, התובענה כנגד גראו, והמערערות חוייבו בפיצוי על איחור במסירה (לפי הסכום שנקבע בחוזים) ובפיצוי על ירידת ערך החנויות כתוצאה מאי רישומן על שם המשיבים. העתירות הנוספות לפיצוי נדחו.

בהתייחס לפלוגתאות שהוצבו, נתקבלה בפסק הדין טענת המשיבים כי קיבלו חזקה בחנויות רק בסוף חודש ינואר 1999 ונדחתה טענת המערערות כי המשיבים קיבלו חזקה בחנויות כבר ב-2.11.98. ממצא זה נקבע לאור חומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית ועפ"י התרשמותה הישירה מהעדויות שהיו לפניה.

לא מצאנו פגם בקביעה זו, ועל כן לא נתערב בה שכן אין דרכה של ערכאת ערעור בדרך כלל להתערב בקביעות אלה.

כמו כן, נקבע בפסק הדין כי האחריות למסירת החנויות במועד למשיבים, חלה גם על המוכרות (המערערות 2-3) ולא רק על הקבלן (המערערת 1). הדבר עולה באופן ספציפי מסעיף 7.3 לחוזים הקובע כי המוכר הוא המתחייב בתשלום הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירה. מדגיש פסק הדין שההוראה בסעיף זה גוברת - בהיותה ספציפית - על ההוראה הכללית הקבועה בסעיף 2.6 לחוזים, שם נאמר כי הקונה משחרר את המוכרות מאחריות למועד המסירה והקבלן מקבלה על עצמו.

בדין קבעה כן הערכאה הדיונית, ובפרט בנסיבות שנפרשו בפניה, על היות גראו הבעלים של החברה הקבלנית והחברה המוכרת, אשר העיד שאין זה משנה מי זה מי, ומי ביצע מה, שהרי הוא  הבעלים של שתי החברות.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה בשאלה, מהו המועד ממנו יחושב איחור במסירה.

המשיבים טענו כי יש לחשב את האיחור מיום חתימת החוזים, כקבוע בסעיף 7 שם, ולכן המערערות אחרו במסירת שתי החנויות ב-24 חודש.

המערערות טענו כי יש לחשב האיחור רק מהיום בו קיבלו את היתר הבנייה, 14.10.96, ובהתאם לו נמסרו החנויות במועד.

לעניין זה נקבע כי החוזים מדברים בעד עצמם והם קובעים את מועד המסירה כנגזרת ממועד החתימה עליהם. אין זיקה או תלות בין מועד המסירה למועד קבלתו של היתר הבנייה. המערערות לא עשו שימוש בזכות שניתנה להם בסעיף 17 לחוזים לבטלם, לכן שומה היה עליהן למסור החזקה למשיבים במועד שנקבע בהם.