פסק-דין בתיק עא 2923/01

השופטת אסתר קובו:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 111604/98 (כבוד השופט א. גולדין) לפיו נדחתה תביעתם של המערערים לפינויו של המשיב ממושכר אותו הוא מחזיק בדיירות מוגנת (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         המערערים הינם בעליה הרשומים של בניין ברח' הרצל 7, פינת שד' רוטשילד 10, תל אביב (להלן: " הבניין"). 

2.         בהתאם לחוזה שכירות מיום 1.4.1972 שנחתם בין אביו המנוח של המשיב לבין הבעלים הקודמים של הבניין, החזיק האב בחנות שבבניין כדייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 (להלן: " חוזה השכירות" ו" המושכר", בהתאמה). המשיב צורף ביום 1.6.1972 כצד לחוזה השכירות בהתאם להוראה החוזית בו שאפשרה כאמור.

3.         בכתב התביעה שהוגש על ידי המערערים לבית משפט השלום נטען כי המשיב העביר, מכר, השכיר או מסר את זכויותיו במושכר לאחיו הוא המשיב פורמאלי בערעור זה (להלן: " האח"), והלה מנהל בו בית עסק בשם "אופנת קרפיני" (להלן: " בית העסק"). עוד נטען כי האח העביר את זכויותיו לכאורה לאחותו, המשיבה הפורמאלית (להלן: " האחות"), ובכלל כי בעת הגשת התביעה החזיק במושכר דייר אחר, נוסף, שפרטיו אינם ידועים.

העברה זו של זכויות, כך לטענת המערערים, מהווה הפרה של חוזה השכירות ומקנה לבעלים עילת פינוי לפי סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר") ולחילופין מהווה נטישת המושכר על ידי המשיב.

4.         כנגד האח ניתן ביום 14.6.99 פסק דין חלקי המחייב אותו לפנות ולסלק ידו מהמושכר. 

שונה הוא פסק הדין בעניינו של המשיב. בתמצית, קבע בית המשפט כי חוזה השכירות אכן אוסר מפורשות על המשיב להעביר את זכויותיו כדייר מוגן לאחר. הפרת תניה זו מקימה עילת פינוי לפי חוזה השכירות וכן לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. אלא, שהמערערים לא הוכיחו כי תניה זו הופרה. בית המשפט נתן אמון בעדויותיהם של המשיבים ושל עדים מטעמם, ביניהם שכן, עובדת בית העסק וספק שהעידו כי מי שניהל באופן סדיר וקבוע את בית העסק במושכר הינו המשיב שמעולם לא העביר את החזקה בו לאחיו. לזה האחרון אין קשר למושכר או לבית העסק, למעט רישום פורמאלי של מספר העוסק המורשה, שאין בו כדי להוכיח הקניית זכויות במושכר באופן שמופסק שימושו של המשיב בו. בית המשפט הדגיש כי החזקתו של המשיב במושכר כדייר מוגן הינה מכוח חוזה השכירות ואין כל תנאי המחייב אותו להיות העוסק המורשה הרשום על מנת לקבל זכויותיו. בית המשפט קבע כי הזכויות בחנות גם לא הועברו לאחות, שכן עדויות - שכאמור נמצאו מהימנות על בית המשפט - הצביעו על כך כי היא עובדת בחנות ומקבלת משכורת, ולא הוכח כי המשיב העביר את זכויותיו באופן כלשהו לשימושה העצמאי של אחותו.

לאור האמור קבע בית המשפט כי המשיב מחזיק במושכר כדין, כדייר מוגן, והחזקה הבלעדית והייחודית נמצאות בידיו. משכך, נדחתה התביעה תוך חיוב המערערים לשלם למשיב ולאחות הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

5.         מכאן ערעורם של המערערים הטוענים כי לפחות עד אוגוסט 1999 בית העסק היה של האח, ולמשיב לא היה בו כל חלק. כך, העוסק המורשה וכל תיקי בית העסק אצל רשויות המס השונות היו על שם האח. כך, ההכנסות מבית העסק וההצהרות לרשויות המס היו של האח וחייבו אותו בלבד. חשבון בית העסק גם הוא לא נוהל על שמו של המשיב, אלא על שמה של האחות שהיא זו אשר חתמה על המחאות שהוצאו על ידי בית העסק. יוצא אפוא כי המשיב הפר את תנאי חוזה השכירות כאשר מסר את השימוש במושכר לאחיו, והאחות היא זו אשר מנהלת את בית העסק באופן עצמאי לחלוטין. למעשה, המשיב נטש את המושכר ויש לראות בניסיונו לחזור אליו כמי שמנסה לרכוש את החזקה מחדש - דבר שאין חוק הגנת הדייר מגן עליו. יתרה מכך, כדי להימצא במצב של הפרת חוזה השכירות אין צורך להוכיח כי המשיב מסר את זכויותיו במושכר באופן שבו נשללה זכותו שלו במושכר, אלא שדי בכך שהמשיב שיתף אחר בשימוש במושכר או בכל הנאה ממנו כדי להוות הפרה של חוזה השכירות. 

לטענת המערערים, המדיניות השיפוטית מחמירה עם דייריו של בית עסק, ולאור האמור לא היתה הצדקה לדחות את התביעה.

6.         ומנגד, טוענים המשיבים כי למעשה בית משפט זה מתבקש לקבוע, בניגוד לקביעת הערכאה הדיונית, כי המשיב נטש את המושכר משום שניהל את בית עסק  בשם אחיו או משום שנתן זכויות חתימה לאחותו. הערעור מתמקד בטענות עובדתיות בעוד שאין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם באופן בלתי אמצעי. כן נטען כי בערעור זה מועלות טענות שלא בא זכרן בסיכומי המערערים בבית משפט השלום. המשיב אף טוען כי תביעה אותה הגישו נגדו המערערים בעבר, יש בה כדי להוכיח כי הם הכירו בזכותו כדייר מוגן בבית העסק.

דיון

7.         לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם והאסמכתאות המאוזכרות בו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות.

8.         סעיף 5 לחוזה השכירות קובע כדלקמן:

" השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר-רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר" [הדגשה אינה במקור].

ובסעיף 19  לחוזה השכירות נקבע כי - 

" אם השוכר לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה... יחשב החוזה הזה כבטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר ..."