פסק-דין בתיק עא 2883/04

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא, כתארו אז, כב' השופט א. רקם) מיום 9.8.04, ב-ת.א. 18465/02, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצוי נזיקין בגין תאונת עבודה שארעה לה, לטענתה, ביום 10.4.94.

ב.         המערערת הגישה תביעתה כנגד מעבידתה, המשיבה מס' 1, וזו שיגרה הודעת צד ג' כנגד קיבוץ עברון (המשיב מס' 2).

המערערת, ילידת 1966, אחות סיעודית במקצועה, הועסקה מטעם המשיבה מס' 1 בבית האבות של קיבוץ עברון (המשיב מס' 2).

נטען בכתב התביעה שביום 10.4.94 טיפלה המערערת בחולה סיעודית.

המערערת ועובדת נוספת התבקשו על ידי הממונים עליהן להרים ולהעביר את החולה ממקומה במיטה ולהחליף את תנוחתה. במהלך הרמת החולה על ידי המערערת והעובדת הנוספת, לפי ההוראות וההנחיות שהן קיבלו, נפגעה המערערת בגב (סעיף 5 של כתב התביעה).

            לטענת המערערת התרחש הארוע מחמת שהמשיבות לא דאגו לנקיטת אמצעים למניעת פגיעה בעובדות, לא הזהירו את המערערת ואת העובדים האחרים, לא סיפקו אביזרי עזר, לא נתנו הדרכה שיטתית, לא השגיחו על העובדים, לא הנהיגו שיטת עבודה ולא נקטו אמצעים יעילים למניעת פגיעתה של המערערת.

ג.          המוסד לביטוח לאומי קבע למערערת 19% נכות. האורתופד ד"ר מ. בש קבע למערערת, מטעמה, נכות צמיתה בשיעור של 37%.

מטעם המשיבה מס' 1 נבדקה המערערת על ידי הד"ר א. בלנקשטיין שקבע כי לא נותרה למערערת נכות צמיתה, ואילו המומחה הרפואי שנתמנה על ידי בית המשפט פרופ' מ. רופמן קבע למערערת נכות צמיתה בשיעור של 5%.

ד.         בפני בית משפט קמא הוגש תצהיר עדות ראשית של המערערת וזו נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה (ישיבת 12.1.04). בישיבת בימ"ש קמא מיום 15.4.04 נחקר הד"ר מ. בש מטעם המערערת בחקירה נגדית על חוות דעתו, ולאחריו נחקר הד"ר א. בלנקשיין מטעם המשיבה מס' 1.

ה.         בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי לא מצא בסיס עובדתי או משפטי המבסס את התביעה.

בית משפט קמא מציין שהמערערת אישרה בעדותה כי במסגרת לימודיה כאחות מעשית רכשה את המיומנות הנדרשת לביצוע פעילות החלפת תנוחה לחולים, ואף הודתה כי ביצעה פעולה זו פעמים רבות הן במסגרת לימודי ההסמכה והן במהלך עבודתה.

בית משפט קמא קבע כי ב"כ המערערת טען אמנם כי ראוי היה לנקוט בשיטת עבודה בטיחותית יותר, אך לא הובאה בפני בית המשפט ראיה המעידה על קיום שיטה חלופית הנהוגה, כטענת ב"כ המערערת, במוסדות סיעודיים אחרים.

בית משפט קמא לא שוכנע בכך שהוכחה הפרת חובת הזהירות הקונקרטית מצד המשיבה מס' 1 אשר דאגה כי פעולת שינוי התנוחה תבוצע על ידי שתי אחיות יחדיו.

גם לא נטען, וממילא לא הוכח, שבנסיבות המקרה נדרש מאמץ חריג להזזת החולה (כגון משקל כבד וכו'). מכיוון שכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה שהתרשלותה הנטענת של המשיבה מס' 1 לא הוכחה, ולפיכך נדחתה התביעה וממילא גם ההודעה לצד שלישי כנגד המשיבה מס' 2.

על כך מונח בפנינו ערעורה של המערערת המלינה על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא.

ו.          בכתב הערעור נטען שמחמת מחסור בכח-אדם נאלצה המערערת לבצע את הפעולה של הפיכת חולה כבדת משקל במיוחד. נטען בערעור שהכוונה היא לחברת הכנסת לשעבר הגב' חיה גרוסמן ז"ל, שהיתה, כך לטענת ב"כ המערערת, כבדה במיוחד. פעולת שינוי התנוחה בוצעה בסיוע אחות סיעודית אחת בלבד, דבר שאילץ את המערערת להפעיל מאמץ פיזי חריג.

מוסיף ב"כ המערערת וטוען שבסיכומיה של המערערת לא פורט שהמטופלת היתה כבדת משקל במיוחד, אך לגירסתו היתה זו תכונה ידועה של המנוחה.

טוען ב"כ המערערת שהמערערת הודתה כי ביצעה פעולה של שינוי תנוחה לחולים סיעודיים פעמים רבות, אך כל מקרה נדון עפ"י נסיבותיו. יש חולים להם יכול המטפל לבצע שינוי תנוחה בכוחות עצמו, יש שדרושים שני אנשים לביצוע אותה פעולה, ויש מי ששינוי התנוחה לגביהם מחייב כח אדם רב יותר, כגון, המנוחה.

ז.          מוסיף ב"כ המערערת שבסיכומיו הוא ציין מספר חלופות אפשריות מלבד כח אדם נוסף, כגון, הפעלת כלי עבודה נוספים או כלי עזר כגון גלגלת או מנופים, וככל שהמעביד לא בחר בחלופה הפחות מסוכנת, מצביע הדבר על רשלנות מצדו.