פסק-דין בתיק עא 2874/01

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה בת.א. 4359/97 (כבוד השופט ש. ברוך) לפיו חויבו המערערים בתשלום עלות אשפוזה של המערערת 1 במוסד סיעודי (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         המערערת 1 מאושפזת החל משנת 1988 במוסד סיעודי המופעל על ידי המשיבה.

2.         המערער 2 (להלן: " המערער") הינו בנה של המערערת, אשר בעת אשפוזה של אמו חתם ביום 24.5.88 על התחייבות כלפי המשיבה לשאת במלוא עלות האשפוז למשך 12 חודשים (להלן: " ההתחייבות הראשונה"). התחייבות נוספת, בנוסח זהה, נחתמה  על ידי המערער גם ביום 15.11.95 אלא שהסכום בה הועמד על 2,907 ש"ח שהוא סכום הנמוך מהעלות המלאה של עלות האשפוז וצויין בה כי נחתמה לאחר "הערכה מחודשת" (להלן: " ההתחייבות השניה") 

3.         פרשנות ההתחייבות הראשונה היא שעמדה במרכז הדיון בבית משפט השלום, ובעיקר סעיפים 2-3 שבה. מפאת חשיבות העניין נביאם כלשונם: -  

סעיף 2קובע כי -

" התחייבות זו תחל מיום האשפוז ותישאר בתוקפה כל עוד ממשיך משרד הבריאות להשתתף באשפוזו של החולה וכל עוד לא שולמו כל הכספים המגיעים למשרד הבריאות בגין האשפוז הנ"ל ".

בהמשך לסעיף 2 ובמרחק ממנו הוספו, בכתב יד, המילים " למשך 12 חודשים בלבד".

בסעיף 3 התחייב המערער:

" לשלם ללשכה מידי חודש בחודשו את דמי האשפוז בסך עלות מלאה ש"ח. התשלום יועבר עד לשלישי לחודש בעבור החודש השוטף. הסכום צמוד למדד ויעודכן מידי פעם על ידי משרד הבריאות ...".

4.         לטענת המערער הוא הסכים להשתתף בהוצאות האשפוז האמורות החל מיום חתימתו על ההתחייבות הראשונה, 24.5.88, ולמשך 12 חודשים בלבד. 

לטענת המשיבה, התחייבותו הכללית של המערער לשלם את הוצאות האשפוז, כמפורט בסעיף 2 להתחייבות הראשונה,  אינה מוגבלת בזמן והיא תקפה החל מיום אשפוזה של אמו וכל עוד ממשיכה המשיבה להשתתף בהוצאות האשפוז. אלא שהוסכם כי בשנה הראשונה ישלם המערער את מלוא עלות האשפוז, לאחר שבתחשיב זכאות שנערך ערב אשפוזה של אמו נמצא כי יש בהכנסותיה הגבוהות כדי לממן את מלוא עלותן. הובהר למערער כי אם ועד כמה שישתנו הכנסותיו ו/או הכנסות אמו, יהיה עליו להתייצב לעריכת תחשיב זכאות חדש, אך אין באפשרות זו כדי לפגוע בהתחייבות הכללית, כמפורט בסעיף 2 להתחייבות הראשונה. 

5.         בפועל, שילם המערער את ההוצאות במלואן עד דצמבר 1989 קרי, חצי שנה לאחר תום שנת ההתחייבות הראשונה, ולאחר מכן לא העביר למשיבה כספים. זהו הרקע לתביעה אותה הגישה המשיבה נגד המערערים בגין הוצאות האשפוז מחודש ינואר 1990 ועד אוגוסט 1997, בסכום של 607,363.18 ש"ח הכולל קרן, ריבית והפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה.

6.         א.         בית משפט השלום הכריע במחלוקת הפרשנית כגרסת המשיבה. נוסח ההתחייבות מלמד כי המילים "למשך 12 חודשים בלבד" אינו מתייחס לסעיף 2, כטענת המערער, אלא הינם המשך המילים "עלות מלאה" המופיעים בסעיף 3 להתחייבות הראשונה. אמור מעתה כי המערער התחייב לשאת בעלות המלאה של האשפוז למשך 12 חודשים, אשר עם סיומם ובכפוף לפניית המערער ניתן יהיה לשנות את סכום ההשתתפות על פי יכולתם הכספית של המאושפזת ובני משפחתה. פרשנות זו מתיישבת עם האמור בסעיף 7 להתחייבות העוסק בשינוי בדמי האשפוז כתוצאה משינוי נסיבות.  מסקנה זו נובעת לדעת בית המשפט אף מכך כי בפועל המשיך המערער לשלם סכומים מעבר לשנת האשפוז לה התחייב.

ב.         בית המשפט דחה את טענת המערער כי ההתחייבות השניה שנחתמה בשנת 1995 מצביעה על כך כי אף המשיבה סברה כי ההתחייבות הקודמת, הראשונה, פקעה. נוסח שתי ההתחייבויות זהה לחלוטין, למעט הסכום לתשלום שעודכן בהתחייבות השניה והופחת. כן דחה בית המשפט את טענת המערערים כי לפחות החל מינואר 1995 חלה עלות אשפוזה של האם על המדינה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994, באשר נקבע בחוק זה כי הנטל להוכיח שאדם זכאי להטבות שבו הינו על המערערים, ואלה לא עשו ניסיון להוכיח זאת.

ג.          עם זאת, נתקבלה בפסק הדין טענת המערער כי חלק מהתביעה התיישן (סך של 61,651.04 ש"ח בגין חודשים ינואר 1990 ועד ספטמבר 1990), ובסופו של יום חייב את המערערים יחד ולחוד לשלם סכום של 545,985.14 ש"ח כשהם נושאים ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה (5.11.97) ועד לתשלום בפועל. כן חויבו המערערים בהוצאות ושכ"ט עורך דין.

7.         נציין כי בהליך שנוהל בפני בית המשפט לא העיד המערער, למרות שהגיש תצהיר עדות ראשית. נסיבות אי העדתו נעוצות בעובדה כי לא הופיע לישיבת הוכחות אחת, נטען שמפאת מחלה. לישיבת ההוכחות הנדחית לא הופיעו המערער או בא כוחו, אלא לאחר שהסתיים הדיון והחל שלב הסיכומים. בנסיבות אלו סרב בית המשפט להתייחס לאמור בתצהירו של המערער, אם כי העיר בפסק הדין שאף אם היה המערער מעיד - עדותו לא היתה משנה בהרבה את תוצאת הדיון.

8.         מכאן לערעור שלפנינו בו טוען המערער טענות במישור הדיוני ובמישור המהותי;

במישור הדיוני טוען המערער כי משלא נחקר על תצהירו - לא ניתן לו יומו בבית המשפט. מוסיף הוא וטוען כי הפרוצדורה אינה מיטת סדום, והסנקציה בגין איחורו הקצר יחסית לישיבת ההוכחות, איחור שאף היה ידוע לבית המשפט, יש ויהיה בהטלת הוצאות, ולא במניעתו מלהגיש תצהירו כראיה. לטענת המערער נקט בית המשפט איפה ואיפה. גם למשיבה קרתה תקלה כשעדה מטעמה לא הגיעה לדיון, אך בית המשפט לא קנס אותה בכל צורה שהיא, אלא שקבע מועד הוכחות נוסף לשמיעת עדותה. אף כשהתברר כי המשיבה נמנעה מלגלות בתצהיר גילוי מסמכים תיק מסמכים שלם, החליט בית המשפט להעמיד את המסמכים לעיונם של המערערים ולא הטיל על המשיבה כל סנקציה. בנסיבות אלו, כך על פי המערער, פסילת תצהירו הינה תמוהה, בלתי צודקת ואינה סבירה.