פסק-דין בתיק עא 2843/06

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם שמואל ברוך מיום 29.08.2006, בה נדחתה בקשה לשינוי החלטה מיום 6.4.2006, לפיה חויב המערער בהפקדת 100,000 ש"ח ערובה להוצאות המשיבים.

הרקע העובדתי

בתאריך 9.10.2005 ניתן על ידי הבוררת, עו"ד דורית רביב-ברסון, פסק דין המחייב את המערער לשלם למשיבים 2,033,554 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת כתב התביעה לבוררת. כמו כן חויב המערער לשפות את המשיבים בגין כל סכום נוסף שידרשו לשלם לבנק הפועלים במסגרת ת.א. 1211/01. עוד חויב המערער בתשלום הוצאות הבוררות ושכ"ט בא כוחם של המשיבים בסך 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

המערער לא השלים עם פסיקה זו והגיש בקשה לביטולו של פסק הבוררת.

המשיבים פנו לבית המשפט וביקשו לחייב את המערער להפקיד בקופת בית המשפט את מלוא הסכום שנפסק על ידי הבוררת כערובה.

בתאריך 6.04.2006 ניתנה על ידי כב' הרשם ברוך החלטה המחייבת את המערער בהפקדת ערובה להוצאות המשיבים בסך 100,000 ש"ח, שיופקדו במזומן או בערבות בנקאית.

בהחלטתו ציין כב' הרשם כי סיכויי ההליך אינם מן המשופרים. יחד עם זאת לא  מצא שיש לחייב את המערער בהפקדת מלוא הסכום שנפסק, ולפיכך הורה כי:

"יש לקבוע ערובה מסוימת להוצאות, שתיקח בחשבון את היקף ההליך שאינו מן הקטנים".

על החלטה זו לא הוגש ערעור, ומקובלת עלי גישתם של המשיבים כי עם חלוף המועד להגשתו של הערעור הפכה ההחלטה חלוטה.

לאחר מתן ההחלטה המחייבת בהפקדת ערובה להוצאות, הגיש המערער מספר בקשות להארכת המועד להפקדת הערובה, וההחלטה נשוא הערעור שבפני עניינה שינוי תנאי הערובה.

בהחלטתו מיום 29.08.06 דחה כב' הרשם את הבקשה בנימוקים כדלקמן:

"המבקש אינו חדל מלנסות להביא לשינוי החלטתי. לא כך משנים החלטות שיפוטיות. מעבר לכך, הבקשה סתמית ביותר ואינה כוללת הצעה קונקרטית".

תמימת דעים אני עם כב' הרשם כי הדרך להשיג על החלטה שיפוטית היא בהגשת ערעור (או בקשת רשות לערער) לערכאת הערעור, ולא לנסות לשנות את ההחלטה במסווה של בקשות לשינוי תנאי הערובה לאחר שהמועד להפקדת הערובה הוארך מדי פעם.

גם לגופו על ענין צדק כב' הרשם בהחלטתו, מאחר שהתקיימו בעניינו של המערער התנאים לחיוב הפקדת ערובה להוצאות. ראשית, המערער לא מסר מען למסירת כתבי בי-דין. יתרה מכך, במהלך הדיונים בעניינו, כאשר התבקש בא כוחו, עו"ד יואב אלשייך, למסור את כתובתו, טען כי לנוכח ההתראה הקצרה לא עלה בידו ליצור קשר עם מרשו, אולם הצהיר כי משרדו ישמש מען למסירת כתבי בי-דין. למרבה הצער, חזר בו עוה"ד מהסכמה זו וסרב לקבל אזהרות מלשכת ההוצאה לפועל, וכתבי בי-דין שנשלחו על פי מענו הידוע של המערער חזרו ללא מסירה, מאחר שנטען כי אינו מתגורר שם.

המסקנה המתבקשת היא כי המערער מסרב ביודעין למסור מען שיאפשר המצאת כתבי בי-דין.

שנית, הוצאות שנפסקו בעבר לא שולמו והמשיבים נאלצים לנקוט הליכי הוצאה לפועל, שלא תמיד נושאים פרי, בנסיונם לגבות הוצאות המסתכמות בכ- 30,000 ש"ח.

גם סיכויי ההליך אינם מן המשופרים, כפי שציין כב' הרשם, לנוכח העובדה שאין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בפסק בורר, אלא אם התקיימו התנאים שבסעיף 24 לחוק הבוררות. כפי שנקבע ברע"א 1512/92 קירת - חברה קבלנית לבניה מתקדמת בע"מ נ' צבי נזר ואח', פ"ד מז(5) 529 ו- רע"א 5780/05 אסף נמרוד נ' עדה חריטן ואח' (טרם פורסם).

מאחר שהערעור התייחס להחלטה הדוחה בקשה לשינוי תנאי הערובה, נעשה על ידי נסיון לברר אפשרות אלטרנטיבית להבטחת הוצאות עתידיות, אם תפסקנה, והוצע להטיל עיקול על נכס מקרקעין של המערער, או מי מבני משפחתו, אולם ההצעה נדחתה ומסתבר כי אכן אין למערער כל הצעה קונקרטית מלבד נסיון לשנות בעקיפין החלטה שלא הוגש עליה ערעור.

גם הצעתו ליחד כספים שעוקלו לתשלום ההוצאות מחטיאה את המטרה. מדובר בכספים בהם חויב בגדרו של פסק הבורר, שביצועו לא עוכב ואילו הערובה נועדה להבטיח הוצאות ההליך בבית משפט זה.