פסק-דין בתיק עא 2816/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אביגיל כהן) אשר דחתה את תביעתו לדמי נזק של חיים מלכה (להלן: "המערער") כנגד עו"ד חנניה לוינגר (להלן: "המשיב").

ואלה העובדות הרלבנטיות :

בין המערער ואשתו, כיום גרושתו, הגב' אסתר מלכה, נתגלע סכסוך שהביא לגירושין. במועד הרלבנטי לכתב התביעה ייצג המשיב, עורך-דין במקצועו, את האישה אסתר מלכה (להלן: "האישה"). הסכסוך שבין בני הזוג העסיק ערכאות שונות במשך שנים רבות.

ביום 18.06.91 עתר המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתביעה לפירוק שיתוף בית המגורים ברחוב רימון 17, ביבנה (להלן: "הנכס"). באי-כוח הצדדים מונו לכונסי הנכסים של  הנכס. עו"ד נתן נחמני, היה בא-כוחו של המערער, והמשיב בא-כוח האישה. בנובמבר 1995 ניתנה חוות דעת של שמאי מטעם בית המשפט אשר העריך את שוויו בסכום של 310,000 דולר. באוקטובר 1996 הודיעו באי-כוח הצדדים לבית המשפט המחוזי כי הגיעו להסכמה לפיה תקנה האישה את הנכס במחיר של 340,000 דולר. פסק הדין אשר ניתן על ידי כב' השופטת הניה שטיין ז"ל אישר את פירוק השיתוף בדרך של מכירה לאישה בסכום הנקוב לעיל.

אין חולק על כך שהאישה לא שילמה תשלומים בגין הממכר. חזרו הצדדים ובאו לבית המשפט של פירוק השיתוף. בית המשפט שם קבע כי כל עוד לא שולמה התמורה בגין הנכס שנמכר אין לשחרר את כונסי הנכסים מתפקידם באשר לא סיימו את המלאכה, שכן החלק הנמכר לא הועבר על שם האישה בפנקסי המקרקעין. בהמשך לאותה החלטה קבעה כב' השופטת שטיין ז"ל, כי האישה היא זו שמסכלת את ביצוע פסק דין פירוק השיתוף במקרקעין ואת פעולת כונסי הנכסים בגין התנהגותה ועל כן גם חוייבה בהוצאות.

ייצוגו של המערער הועבר לעו"ד מוזס לאחר שבא-כוחו הקודם מונה כשופט. באמצעותו של עו"ד מוזס הוגשה תביעה כנגד האישה בגין ביזיון בית משפט. כאשר באה התביעה לפני כב' השופטת שטיין ז"ל פסקה היא כי שני כונסי הנכסים לא מילאו את תפקידם נאמנה כידו הארוכה של בית המשפט לבצע את פירוק השיתוף וכי כונס הנכסים מטעם האישה, קרי המשיב, " חבר עימה לעשות פלסטר את פס"ד פירוק השיתוף ושכח כי מונה כפקיד ביהמ"ש. בנסיבות אלה, נראה לי כי יש לבטל את מינויו של עו"ד לוינגר ככונס נכסים. מינויו של עו"ד נחמני ממילא פקע עם מינויו כשופט. איני מוצאת למנות את עו"ד ערן מוזס, שהוא ב"כ של הבעל, ככונס נכסים וזאת מהטעם שכאשר ב"כ הצדדים היו כונסי נכסים לא בוצע תפקידם נאמנה. אני ממנה ככונס נכסים את עו"ד רפי מוזס על מנת שיבצע את פירוק השיתוף. כונס הנכסים מתבקש במסגרת תפקידו לשקול האם יש להשאיר על כנה את הסכמת הצדדים כי האישה תרכוש את הבית, בהתחשב בעובדה שעד היום לא שילמה אגורה שחוקה תמורת המכר...". מאותו מועד, 26.09.99, חדלו באי-כוח הצדדים מתפקידם ככונסי נכסים. בהמשך, ביום 08.11.99, בוטלה ההחלטה שנתנה תוקף להסכמת הצדדים לפיה הנכס ימכר לאישה והנכס הועמד למכירה לציבור הרחב.

רק ביום 11.08.04, קרי: חמש שנים מאז ההחלטות בהן חדלו עורכי הדין באי-כוח הצדדים לשמש ככונסי נכסים והעמדת הנכס למכירה לכל המרבה במחיר, נמכר הנכס בסכום של 255,000 דולר.

התביעה בערכאה הדיונית היתה כנגד המשיב. לטענת המערער, בגין הסחבת שנקט במכירת הנכס. נטען שם כי המשיב דחה רוכשים פוטנציאליים, הסתיר הצעות שהגיעו אליו מבית המשפט ומשותפו לכינוס הנכסים. הכל כמפורט בכתב התביעה. 

בנסיבות הללו נטען לא מילא המשיב את תפקידו ככונס נכסים כראוי, ועל כן גרם לנזקים למערער שהם: הפרש בין מחיר המכירה בפועל ובין המחיר אותו הסכימה האישה לשלם תמורת הנכס, דמי שכירות, עלויות פרסום, עלויות הערכת השמאי את הנכס ועגמת נפש.

לאחר ששמע את כלל הראיות וסיכומי הצדדים סבר בית המשפט בערכאה הדיונית כי דין התביעה להידחות. קובע בית המשפט בפסק הדין כי עיקר טענותיו של המערער הן כנגד האישה. המערער לא הניח תשתית ראייתית לאף אחת מטענותיו. הדברים שהובאו היו במסגרת של הנחות והשערות בלבד. וכך מסכם בית המשפט:

"ה) למעשה בתביעה דנן מבקש התובע לחייב את הנתבע בגין מעשים ו/או מחדלים שביצעה גרושתו, מבלי שיש לו ראיות נגד הנתבע למעשים ו/או מחדלים שבוצעו על ידי הנתבע עצמו שהובילו לנזקים כלשהם...

ז) אשר על כן, התובע לא הוכיח כלל כי הנתבע הוא זה שטרפד את מכירת הוילה בשנים הרלוונטיות לתביעה (מ-1993 עד 1999) וציין, כי אין לו טענות נגד הנתבע באשר לתקופה שלאחר התקופה של 1999. התובע לא הוכיח כי למעט אותו קונה פקטיבי, מר שיינברגר, פנה מאן דהוא לנתבע בהצעה לרכוש את הוילה וסורב..." (עמ' 12-13 לפסק הדין).

המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו לעניין אחריותו של המשיב לאי קיום פירוק השיתוף על ידי מכירת הנכס לאישה. בית המשפט גם קובע כי המערער לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו, כמו לדוגמא בעניין ירידת הערך שהוא הנזק העיקרי לו טען המערער. בין השנים 1993 ל-1999 לא היתה ירידת ערך במחירי הנדל"ן. על פי הנתונים שהובאו על ידי המערער ירידה משמעותית במחירי הנדל"ן החלה רק בסוף שנת 2000, כאשר החלה האינתיפאדה השניה. אין בינה ובין התנהגות כונסי הנכסים כל קשר. המערער גם לא הוכיח כי שכר בפועל דירה למגוריו, לטענתו, במשך חמש שנים. הוא שכר דירה רק בין השנים 1993-1995 אלא שאז בתקופה זו טרם הוסכם על מכירת הנכס. מעבר לכך לא הומצאו לבית המשפט כל הסכם שכירות וקבלות על היקף ההוצאה. ההוצאות לפרסום ועלות הערכת השמאי נדחו שכן אלה הוצאות הנדרשות ממילא לצורך מכירת נכס בהליך של פירוק שיתוף.

אותם דברים אמורים ביחס לתביעת הנזק על עוגמת נפש. אם ניתן לתבוע מאן דהוא בעניין זה, הרי זה את האישה שבהתנהגותה השהתתה את ביצוע המכירה ולא את בא-כוחה. יש להדגיש כי לפני הערכאה הדיונית באו ראיות כי אף המערער לא טמן ידו בצלחת ובהתנהגותו גרם לעיכובים במכירת הנכס.

בפסק הדין חוייב המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ש"ח פלוס מע"מ. גם לעניין זה משיג המערער. בית המשפט התייחס לעניין ההוצאות בפסק הדין כשהוא קובע כי המערער פנה במהלך השנים בעניינו של המשיב לבית המשפט, לנשיא בית המשפט העליון, לנשיא בית המשפט המחוזי, ללשכת עורכי הדין והמשיב היה צריך להשיב לכל פניה כאמור וגם להתייצב פיזית בלשכת עורכי הדין בגין התלונות כנגדו. בהתחשב, איפוא, בהליך כפי שהתנהל בפני הערכאה הדיונית ובהתנהגותו של המערער לצד זה פסק בית המשפט את ההוצאות ושכ"ט בהתאמה.

לפנינו הוגשה הודעת ערעור המשתרעת על פני 32 עמודים. עיקרי הטיעון משתרעים על 8 עמודים כשאליהם מצורפים תיק מוצגים מ-1 עד 27 והמערער טען לפנינו בעל פה כשהוא חוזר על כלל טענותיו בערכאה הדיונית.

לאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו ושמענו את טענות הצדדים אנו סבורות כי דין הערעור להידחות.

תביעת המערער עניינה תביעה לדמי נזק אשר לטענתו נגרמו לו על ידי התנהגות מכוונת/רשלנית של המשיב. גם אם היה המערער עומד בנטל המוטל עליו על פי הדין להוכיח את אחריותו של המשיב לאי מכירת הנכס במסגרת הליך פירוק השיתוף, הנה לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הנזק שנגרם לו בעין. על כך פירט בית המשפט ארוכות בפסק הדין. במיוחד נדגיש כי כונסי הנכסים של הנכס שוחררו מתפקידם בשנת 1999. עד לאותה שנה לא הוכח כי היתה ירידה בערך המקרקעין, גם לא בשנה שאחרי זה. ירידת הערך חלה בין השנים 2001-2004 לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה.

הסתבר גם, על פי החלטות בית המשפט המחוזי בהליכי פירוק השיתוף, כי מי שהפריע למכירת הנכס החל משנת 2000 ואילך היה, בין היתר, המערער. ראה לדוגמא החלטת השופטת סירוטה מיום 01.07.04 (מוצג ז' למוצגי המשיב), ושם נכתב כדלקמן: