פסק-דין בתיק עא 2728/03

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל-אביב-יפו (כב' הש' מאיר שנהב) מיום 8.9.03 בת.א 124155/01.

2.         הרקע:

(א)        ביום 2/4/00 במהלך ירידה מדלת אחורית של אוטובוס "אגד", מעד המשיב ונפגע בגבו (להלן: - " התאונה").

המערערת הכירה בחבותה בגין האירוע בשל העובדה שהתאונה היתה תאונת דרכים והמחלוקת לפני בית משפט קמא נסבה על היקף הנזק.

(ב)        מומחה בתחום האורטופדי שמינה בית משפט קמא (להלן: - " המומחה") קבע שלמשיב לא נותרה נכות צמיתה בעטיה של התאונה, אך השופט קמא החליט שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה וקבע שלמשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%. גם את שיעור הנכות התפקודית העמיד בית משפט קמא על שיעור של 10%.

(ג)         השופט הנכבד קבע עוד כי המשיב הצליח להוכיח פגיעה מוחלטת בכושר עבודתו למשך 10 חודשים, וחייב את המערערת לפצותו בגין הפסד שכרו בתקופה זו, כאשר בסיס השכר הועמד על 5,090 ש"ח (נטו). בגין הפסד כשר השתכרות נפסק למשיב פיצוי גלובלי בסך 100,000 ש"ח.

(ד)        באשר לסיוע לזולת בעבר, להוצאות רפואיות ולנסיעות לעבר ולעתיד נפסק סך של  15,000 ש"ח, ובגין כאב וסבל נפסק סך 13,832 ש"ח.

(ה)        בית משפט קמא הורה שיש לנכות מסכום הפיצוי הכולל את התשלומים התכופים בסך 32,273 ש"ח כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין.

3.         טענות המערערת

(א)        המערערת טוענת כי בית המשפט קמא טעה בהעמידו את נכותו הרפואית של המשיב על שיעור של 10% בניגוד לקביעת המומחה. לדבריה, לא היתה בעדותו של המומחה לפני בית המשפט כל סתירה בהתייחס לאמור בחוות דעתו.

(ב)        לדברי המערערת, נסמך השופט הנכבד בקביעתו זו על עדותו של המומחה כי בתור רופא פרטי היה ממליץ על 10% נכות, אך דברים אלה אינם יכולים, לדעתה, לשמש את בית המשפט, שכן בעשותו כן פסק בית משפט קמא בניגוד לעקרונות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שלפיהם הנכות אינה נקבעת על ידי מומחה מטעם מי מהצדדים כי אם על ידי מומחה מטעם בית המשפט.

(ג)         זאת ועוד. יסודה של ההמלצה האמורה היה בכאבים שנגרמו למשיב  - דא עקא שפיצוי בגין כך נפסק למשיב במסגרת הפיצוי על כאב וסבל.

(ד)        המערערת גורסת שגם שיעור הפיצוי אינו יכול לעמוד, שכן נפסק פיצוי גלובלי בגין הפסד כשר השתכרות בסך 100,000 ש"ח, סכום הגבוה מסכום החישוב האקטוארי המלא העומד על סך של 81,190 ש"ח.

(ה)        המערערת גורסת שבית משפט קמא טעה גם כאשר פסק פיצוי בגין אי כושר מלא למשך 10 חודשים. קביעה זו, לדבריה, אינה מתיישבת עם העדויות שהובאו לפניו ושלפיהן אישורי אי הכושר ניתנו למשיב בהתאם לבקשתו מבלי שנערכה בדיקה מתאימה.

הסכום שנפסק בראש נזק זה אינו מתיישב עם קביעת בית משפט קמא ביחס למגבלות המשיב בהנעת הצוואר, מגבלות זמניות הבאות לביטוי מידי פעם ולא באופן קבוע.

(ו)         המערערת טוענת גם שבית משפט קמא טעה בפוסקו פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד בסכום של 15,000 ש"ח מבלי שהוגשה לו כל קבלה בדבר הוצאות בפועל שנגרמו למשיב ומבלי שהוכח כלל הצורך בהוצאות כלשהן בעתיד. כמו כן, לא הובאו ראיות לכך שהמשיב נזקק בשלב כלשהו לעזרת הזולת והיה במצב בו לא היה יכול לדאוג לעצמו בתפקוד היומיומי.

4.         טענות המשיב

(א)        המשיב טוען כי עיקר הערעור נסב על קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות של בית משפט קמא - קביעות אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

(ב)        לדברי המשיב, מצא בית משפט קמא סתירה פנימית בחוות-דעתו של המומחה, ובמסגרת שיקול דעתו רשאי היה בית המשפט ליתן לה משקל מוגבל, שכן מומחה בית המשפט סבר, שלא בצדק, כי הוא כבול לסעיפי הנכות הקבועים בתקנות המל"ל.