פסק-דין בתיק עא 2722/04

העובדות הבסיסיות בתיק זה לא היו שנויות במחלוקת ואלו הן בקליפת אגוז:

המשיב נתן למערער ביום 18.6.97 הלוואה בסך 100,000 דולר. כל מסמך לא נלווה להלוואה זו.עד מועד הפרעון המוסכם, שילם המערער ריבית חודשית של 5%. במועד פרעון ההלוואה שילם המערער, בחודש ספטמבר 1999, סך 50,000 דולר והפקיד בידי המשיב שיק ע"ס 210,000 ש"ח שהיה שווה ערך ל- 50,000 הדולר הנוספים.  שיק זה עמד במוקד הדיון בבית משפט קמא. משלא נפרע הוגשה בקשה לביצוע השיק בהוצאה לפועל. התבקשה וניתנה רשות להגן . פסק הדין שבפנינו ניתן לגופו של ענין לאחר דיון שהתקיים בעקבות מתן הרשות להגן.

המערער טען,  כי לא מוטלת עליו החובה לפרוע את השיק משום שלאורך הזמן שילם את מלוא הסכום באמצעות ריבית חריגה ששולמה מדי חודש לאורך תקופה ארוכה. המשיב, כך לטענתו, גבה סכומי ריבית ביתר בניגוד לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג - 1993 (להלן: חוק ההלוואות).  סכומי הריבית ששולמו בפועל, מהווים, כאמור, פרעון מלא של מלוא ההלוואה.

בפסק דין מנומק דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער. בית משפט קבע כי מדובר בתביעה שטרית, כאשר המערער מודה שחתם על השיק, ועל כן טענותיו הם בגדר הודאה והדחה, ונטל ההוכחה מוטל עליו. המערער הוא שצריך להוכיח כי פרע את מלוא ההלוואה בת  100,000 הדולר, המשיב לערעור (התובע בבית משפט קמא)  הודה כי המערער שילם סך 50,000 דולר, שעל כן נושא זה אינו שנוי במחלוקת. הסכום הנוסף של 50,000 דולר שנוי במחלוקת וכאמור, הנטל להוכיח כי פרע אותו - מוטל על המערער.

בהמשך קבע בית משפט קמא, כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהיה ביניהם חוזה הלוואה עפ"י חוק ההלוואות וכי שילם ריבית עפ"י אותה הלוואה.

מדובר בקביעה עובדתית מובהקת, כאשר מלכתחילה נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בה תהיה מוגבלת ומצומצמת.

טענתו העיקרית של המערער בבית משפט קמא ובדיעבד גם בפנינו, היתה כי את ההלוואה נטל עבור אדם שלישי בשם יגאל תם. יגאל תם לא הובא לעדות בבית משפט קמא ובית משפט קבע, כי המערער לא עשה מאמץ כן ואמיתי להעידו ובשל כך לא הסכים להוציא נגדו פקודת הבאה.

למעשה, בדיון בפנינו, צמצם המערער את עתירתו לבקשה להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת שיעשה מאמץ נוסף לאתר את תם ולהביאו לבית המשפט, ושמא מה שלא עלה בידו בגלגול הראשון יעלה בידו בגלגול השני. מעבר לכך, לא הצביע המערער על כל טעות שנפלה בממצאי פסק הדין.

אין אנו מקבלים עתירה זו. קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה כמו גם ביתר הסוגיות שעמדו על הפרק, מקובלות עלינו, ולא מצאנו טעות בממצאיו העובדתיים או טעות שבחוק.

על כן, מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אנו מאמצים את ממצאיו של בית משפט קמא ואיננו רואים להרחיב את ההנמקה מעבר לכך.

נוסיף עוד, כי לאחר מתן פסק הדין בבית משפט קמא, חלה התפתחות נוספת. כוונתנו היא להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, ארבעה חודשים לאחר הגשת הערעור (בתאריך 27.10.04). על פי האמור בהסכם זה, המערער שבפנינו "מצהיר כי בדק את סכום החוב והוא מאמת את קיומו ונכונותו, ואין לו ולא תהיינה לו כל טענות כנגד סכומו".

הצדדים הסכימו להעמיד את סכום החוב על 72,000 דולר. אין מחלוקת כי סכום זה שולם על ידי המערער במלואו, הגם שהמשיך בהליכי הערעור שבפנינו.  בסעיף 7 לאותו הסכם פשרה (נספח ז' לתיק המוצגים מטעם המשיב) נאמר, "לאחר ביצוע התשלומים... ייחשב החוב כנפרע ולא תהיינה לצדדים כל טענות זה כלפי משנהו בענין החוב לנרקיס". משהסכים המערער לכך - אין מקום לערעור שבפנינו. המערער לא ציין בהסכם הפשרה כי הוא שומר לעצמו עדיין את הזכות להמשיך בהליכי הערעור, שמשמעותו המעשית היא, השגה על סכום החוב בניגוד מפורש למה שהסכים לו  בהסכם הפשרה.

אם כך ואם כך, בין משום שמקובלת עלינו מסקנתו וממצאיו של בית משפט קמא שאומצו על ידינו, ובין שהסכם הפשרה הוא ראיה עצמאית הסותמת את הגולל על הערעור. אנו דוחים את הערעור.

המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום התשלום בפועל.

הערבות תועבר לידי ב"כ המשיב.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום י' בניסן, תשס"ח (15 באפריל 2008) בהעדר הצדדים