פסק-דין בתיק עא 2629/07

1.             בפני הודעת ערעור על החלטת כב' הרשם א. אורנשטיין אשר הוגשה על ידי עו"ד עמי רוזנברג (להלן: "רוזנברג") כנגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") ועניינה החלטת כב' הרשם מיום 27.3.07 בגידרה הותיר על כנו את צו העיקול הזמני שניתן במסגרת בש"א 3810/07 בת.א. 1070/07 (להלן: "ההחלטה").

העובדות הצריכות לעניין

2.             בין רוזנברג לבין הבנק התנהלו במשך עשרות בשנים יחסי עבודה משותפים במסגרתם עסק רוזנברג שהינו עורך דין - בטיפול גביית חובות של לקוחות הבנק עבור הבנק.

                בין רוזנברג לבין הבנק נחתמו שלושה הסכמי שכר טרחה. האחד בשנת 1992, השני בשנת 1994  והשלישי בשנת 1997 (להלן: "ההסכמים"). באשר לענייננו, המכנה המשותף ביניהם הוא קביעת מנגנון זהה לתשלום שכר טרחתו של רוזנברג, על פיו מחוייב רוזנברג להעביר לבנק את מלוא הסכומים שיגבה מלקוחות הבנק, ולאחר מכן יעביר לו הבנק את שכרו המוסכם. ראוי לציין כי בכל ההסכמים נקבע במפורש כי נאסר על רוזנברג לקזז, לעכב או לנכות סכום כלשהו מהכספים שיגבה, וכי הוא מחוייב בהעברת מלוא סכום הכספים שנגבו לבנק.

                בשלב מסויים התברר לבנק כי רוזנברג שלח יד בכספי הבנק, וכי לא העביר לבנק את מלוא הסכומים שגבה עבורו, בהתאם להסכמים, באופן שהותיר חלק מהסכומים שגבה בכיסו. או אז הגיש הבנק כנגד רוזנברג תובענה כספית על סך 10,218,260 ש"ח וכן עתר למתן צו עיקול זמני על מלוא סכום התביעה.

    הבקשה למתן צו עיקול נדונה ע"י כב' הרשם אורנשטיין, אשר נעתר למבוקש בהתאם להחלטתו מיום 21.1.07.

                רוזנברג הגיש בקשה לביטול צו העיקול הזמני, אלא שבקשה זו נדחתה בהתאם להחלטת כב' הרשם אורנשטיין מיום 21.3.07 - היא ההחלטה נשוא הערעור אשר בפני.

3.             רוזנברג טוען כי לא היה מקום להותיר את צו העיקול הזמני על כנו שכן בקשת הבנק איננה נתמכת בראיות מהימנות, ולא הוכח קיומה של הכבדה. לטענתו נסמכת מרביתה של הבקשה להטלת העיקול על הטבלה - נספח 6 לבקשה (להלן: "הטבלה"), אלא שבדיון שהתקיים בפני כב' הרשם התברר כי המצהיר מטעם הבנק - מר מקס רוזנברג (שאין לו כל קירבה משפחתית לרוזנברג) (להלן: "מקס") לא ערך את הטבלה שצורפה לתצהירו, למעשה "אני לא יודע מי עשה את השיערוך, ואני לא יודע על איזה בסיס עשו זאת". מתצהירי הבנק עלה כי הטבלה האמורה הופקה במשרדו של ב"כ הבנק, והתבססה על נתונים שהתקבלו מתוכנת משרדו של רוזנברג, תוכנת נרקיס (להלן: "תוכנת רוזנברג"), אלא שלגירסת רוזנברג, רצופה הטבלה בטעויות ובכפילויות, ולא ניתן להתייחס אליה כאל ראיה מהימנה המוכיחה לכאורה את סכום התביעה, ומשלא התאפשר לו לחקור את האדם שערך את הטבלה בפועל, הרי שלא ניתן לייחס לה ערך ראייתי כלשהו.

4.             הבנק חזר והבהיר כי הנתונים שבטבלה הועתקו מתוכנת רוזנברג, ושוערכו על ידי משרדו של בא כוחו, ומשכך הינם "ראיה מהימנה"  להוכחת התובענה וסכומה.

החלטת כב' הרשם

5.             כב' הרשם סקר בהחלטתו את הבסיס החוקי להטלת העיקול, ואת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט האם יש ליתן את הסעד המבוקש, וקבע כי יש לדחות את הבקשה לביטול העיקול, תוך התייחסות מפורטת הן להוראות תקנת 362 ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") והן ליחס הראוי שבין הפגיעה בקניינו של בעל דין בהתאם לתקנות לבין הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

                עוד קבע כב' הרשם כי רוזנברג פעל בניגוד להסכמים בהותירו בידיו כספים שנגבו על ידו עבור הבנק, וכן קבע כי טענתו של רוזנברג על ידיעתו והסכמתו של הבנק להתנהלותו של רוזנברג הן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ואין לקבלן, במיוחד לאור התרשמותו של כב' הרשם מרוזנברג, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו (עמ' 11 סע' 15).

                באשר לטענות רוזנברג בהתייחס לטבלה נספח 6, קבע כב' הרשם כי נתן דעתו על כך שקיימת בטבלה כפילות מסויימת בסכומים מסוימים, אך מדובר בסכומים שוליים "שאין בהם כדי להשפיע באופן מהותי על נכונות נתוני הטבלה" (עמ' 12 סעיף 15).

                בהתייחס לטענותיו של רוזנברג לגבי 40 המקרים אליהם הפנה הבנק בבקשה להטלת העיקול, קבע כב' הרשם כי לגבי כל אחד מהמקרים הומצאו אסמכתאות, ונחה דעתו באשר לנכונותם.

                באשר להכבדה - כב' הרשם עשה את האיזון הראוי בין הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין נסיבות המקרה הספציפי, ובא לידי מסקנה כי טענות הבנק כלפי רוזנברג הן חמורות מאוד, מסוג תרמית, וכי תביעת הבנק נתמכת בראיות מהימנות לכאורה. זאת בנוסף להלכות בדבר גובה הסכום - שהוא כשלעצמו מהווה חיזוק לקיומה של הכבדה, ובסופו של דבר נדחתה בקשתו של רוזנברג לביטול צו העיקול הזמני.

דיון

6.             אומר כבר עתה כי נחה דעתי שאין מקום לבטל את ההחלטה נשוא הערעור, ואפרט.

                תקנות 362 ו-374 מסמיכות את בית המשפט ליתן צו עיקול זמני, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, וקיומו של חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק הדין. במסגרת שיקוליו, על בית המשפט להביא בחשבון שני שיקולים.

                האחד - הנזק שיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני, אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני;