פסק-דין בתיק עא 2603/04

ר. שפירא, שופט:

1.         תמצית הערעור שבפנינו:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופטת הדסה אסיף (להלן: "בית משפט קמא") שניתן ביום 19/2/04 בת"א 2794/99.

המערערים, הם התובעים בתביעה שהתנהלה בבית משפט קמא, רכשו בית למגורים מהמשיבה 1, חברה קבלנית העוסקת בבניה, שמנהלה הוא המשיב 2.  בבית משפט קמא תבעו המערערים את המשיבים ותבעו פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב איחור במסירת הדירה, ליקויים בדירה שרכשו, נזקים בגין ירידת ערך הדירה, הוצאות שונות שחויבו לשלם, לטענתם שלא כדין, ופיצויים בגין עגמת נפש. לטענתם על החברה לפצותם, וכן על מנהלה באופן אישי. בית משפט קמא לא מצא כל מקום לחייב את המשיב 2, מנהל החברה, בכל חיוב אישי. בכל הנוגע לתביעה כנגד החברה דחה בית משפט קמא את עיקרי התביעה ופסק ברכיבים שונים פיצוי מצטבר בסכום של 31,685 ש"ח נכון ליום פסק הדין. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

2.         הערות כלליות לנימוקי הערעור:

יאמר מיד - סבור אני כי בעיקרו של דבר דין הערעור להדחות וסבור הייתי כי ברוב חלקיו של הערעור ניתן היה לדחותו בהתאם להוראת סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. מדובר בפסק דין שקבע ממצאים על בסיס אמינות העדים שהעידו בפניו, ובעיקר אלו שלא העידו. המסקנות המשפטיות מבוססות, בעיקרי הדברים, על ממצאים עובדתים שאין ערכאת הערעור מתערבת בהם ואין במסקנות טעויות משפטיות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור (למעט ברכיב אחד אליו אתיחס בהמשך). הודעת הערעור המפורטת ועיקרי הטיעון מעלים שורה של טענות כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, כנגד הצד שכנגד ואף כנגד ב"כ המערערים בבית משפט קמא, הכתובים בלשון בוטה הגובלת בהפרת הוראות סעיפים 32 - 33 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, אין בהם כדי לערער את עיקרי קביעותיו של בית משפט קמא.  בהתאם, ולמעט בהקשר לרכיב תביעה אחד אליו אתיחס בהמשך, סבור אני כי דין הערעור להדחות.

בטרם אתיחס לנימוקיו של בית משפט קמא יצוין כי המערערים רכשו מהנתבעת יחידת דיור שהיא, על פי חוזה הרכישה, קוטג' בן 6 חדרים בחדרה. על פי ההסכם היה על המערערים לשלם למשיבה 1 סך של 688,402 ש"ח (סעיף 5 להסכם הרכישה). בתביעתם המתוקנת מיום 5/12/99 תבעו המערערים בגין נזקיהם פיצוי בסכום של 416,934 ש"ח. מכאן שלכאורה, על פי טענתם, שווי הנכס שקיבלו, בשים לב למכלול הליקויים שלהם טענו, עומד על סך של 271,468 ש"ח בלבד. סבור אני כי תוצאה כלכלית זו מעידה, לכשעצמה, על הצידוק שבדחית עיקרי התביעה בבימ"ש קמא והערעור שבפנינו. מדובר בתביעה המאפיינת תביעות רבות המוגשות כנגד חברות בניה ע"י רוכשי דירות, תביעות המובילות לתוצאה כלכלית לפיה רוכש הדירה אמור לקבל את דירתו, אם תתקבל התביעה, כמעט ללא תמורה.

3.         אי התערבות בממצאים עובדתיים וקביעת מהימנות:

כאמור, עיקרי פסק הדין מבוססים על ממצאי מהימנות. המערערים, שהם התובעים בבית משפט קמא, לא העידו כלל, ולא התיצבו לאף דיון בבית משפט קמא. מטעמם העיד אביו של המערער 1, מר ישראל ויגננסקי. בית משפט קמא קבע כי עדותו אינה אמינה. אמנם גם עדותו של משיב 2 לא הייתה אמינה על בית המשפט ואולם נטל ההוכחה בבית משפט קמא היה על המערערים. בהעדר עדות מטעם המערערים, ובשים לב להעדר אמינות העד מטעמם, נדחתה עיקר תביעתם, ובדין.

אין זה המקרה בו על ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות, מה גם שמסקנת בית משפט קמא כי העד, מר וגננסקי, אינו דובר אמת, נתמכת בסתירות שבין הדברים עליהם העיד וראיות אחרות שהוגשו לבית המשפט ע"י התובעים עצמם, כגון חוזה רכישת הדירה ומסמכים שונים שנתקבלו כראיה. לא מצאתי כל מקום להתערב בממצאי מהימנות שבפסק דינו של בית משפט קמא, וכך גם אציע לחברי.

4.         פסק דין שניתן בהעדר התייצבות ובוטל:

טוען ב"כ המערערים כי בית משפט קמא נתן, בשלב המוקדם של הדיון, פסק דין בהעדר התיצבות המשיבים (פסק הדין מיום 5/3/02, להלן: "פסק הדין הראשון"). פסק דין זה ניתן בהסתמך על תצהיר מטעם התובעים/מערערים  התומך באמור בתביעה. מכאן מסיק הוא שפסק הדין שניתן בהעדר התבסס על ראיות.  בנסיבות אלו טוען הוא כי גם אם בוטל פסק הדין הראשון, לא רשאי היה בית משפט קמא להגיע בפסק דינו המאוחר יותר לתוצאה המהווה סטיה מהותית מקביעותיו שהתבססו על תצהיר מטעם המערערים, שעל בסיסו ניתן פסק הדין הראשון, בהעדר התיצבות המשיבים. אין בטענה זו ממש.

פסק הדין הראשון ניתן בעדר התיצבות. בפני בית המשפט היה מונח תצהיר מטעם התובעים (על פי האמור בעמ' 15 לפסק הדין הראשון) ולצורך מתן פסק דין בהעדר התייצבות די בכך. אמנם אין בית משפט מחויב ליתן פסק דין בהעדר התיצבות באופו אוטומאטי ועליו לבחון אם יש בראיות שבפניו כדי לתמוך בכתב התביעה. ואולם בשלב זה אין בית המשפט קובע ממצאים של ממש. בכל מקרה - משבוטל פסק הדין (ועל החלטה זו של בית משפט קמא לא הוגש ערעור), הרי שכל שנכתב בו אינו קיים עוד. בשלב זה, משחודש הדיון, היה על המערערים להוכיח את תביעתם מראשיתה ובהתעלם מכל אמירה בפסק הדין הראשון שאינו קיים עוד. משלא התיצבו אלו בבית המשפט, הרי שגם אם היה תצהיר מטעמם בתיק בית המשפט, אין הוא קביל כראיה. יתרה מזו - בהעדר התיצבותם רשאי היה בית המשפט להסיק כי לא בכדי אין הם מתיצבים אלא שגרסתם אינה תומכת בתביעתם. מכאן שדין הטענה לפיה לא רשאי היה בית המשפט להתעלם מקביעותיו בפסק הדין הראשון שניתן בהעדר התייצבות המשיבים להדחות. על המסקנה שרשאי בית משפט להסיק מאי התיצבות בעל דין ו/או עד בבית המשפט לעניין אמינותו ראה:

ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ' אהוד (אודי) פוזיס, פ"ד נד(3), 107, עמ' 118-119;

ע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם, פ"ד כח(1), 184, עמ' 194-195;

ע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו(1), 845, עמ' 848-849.

5.         פיצויים בגין עגמת נפש -  בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים בגין רכיב זה מאחר ואלו לא העידו כלל. טוען ב"כ המערערים כי ניתן היה לפסוק לזכותם פיצויים על בסיס עדות אבי המערער 1. כן טוען הוא כי מעצם ממצאי בית המשפט בדבר ליקויים בדירה שקנו היה על בית המשפט לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. סבור אני כי גם בטענה זו אין ממש. פיצוי בגין עגמת נפש הינו נזק אישי שעל הטוען לו להוכיחו. אין מדובר בנזק הנגזר באופן אוטומטי מהנזק הממשי, כשם שפיצוי בגין כאב וסבל נגזר מנזק גוף או מנכות פיזית. מכאן, שעצם הקביעה כי קימים ליקויים בדירה אינה מחיבת פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. היה על המערערים להתיצב ולהעיד. משלא עשו כן, ומשעדותו של העד מטעמם נמצאה כבלתי אמינה, לא עלה בידיהם להוכיח רכיב נזק זה, לרבות טענתם לאבדן ימי עבודה שלא נתמכה בראיות ואף עמדה בסתירה לטענה כי אבי המערער 1 הוא זה שטיפל בכל הענינים הקשורים ברכישת הדירה. בהתאם גם דחה בית משפט קמא את תביעתם ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו.

6.         פיצויים בגין ירידת ערך - בית משפט קמא דחה תביעה בגין ראש נזק זה מאחר וקבע כי מלכתחילה רכשו התובעים את הבית במחיר הנמוך בהרבה משווי נכסים זהים באותה סביבת מגורים. מכאן קבע כי הערך ששילמו עבור הדירה משקף את הליקויים שהיו בה, שהיו ידועים למערערים בעת הרכישה ובאו לידי ביטוי במחיר הנמוך ששולם עבור הדירה, ביחס לשווי נכסים זהים.

מוכן אני לקבל את טענת ב"כ המערערים כי עצם המחיר הנמוך ששולם אינו מוביל אל המסקנה כי התובעים מושתקים מלטעון על ליקויים. אלא שמכאן אין המסקנה כי קיימת ירידת ערך. כי הרי "תמורת" הליקויים, ככל שהם מוכחים, פוסק בית משפט פיצוי. פיצוי זה משקף את העלות של תיקון הליקוי והשבת מצב הדירה לזה שעל התובע לקבל. מכאן שבפסיקת פיצוי הולם ממילא מביא בית המשפט את ערך הנכס הכולל שבידי בעל הדירה (דירה + פיצוי) לזה שהיה לו לא היה ליקוי בדירה כלל. מכאן שבעצם תיקון הליקויים או קבלת הפיצוי ההולם בגינם, מקבל בעל הבית את התמורה בגין אותו ערך של הדירה שנגרע ממנה בגיון הליקויים הנ"ל.