פסק-דין בתיק עא 2586/05

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כבוד הרשם ש' ברוך מיום 14.7.2005 לפיה, נדחתה בקשת המערער לביטול צו העיקול הזמני, אשר הוטל על נכסיו ביום 22.03.2005 (בש"א 9867/05), ת.א. 1421/05).

העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:

המשיבים, דיירים ובעלי חנויות במבנה ברחוב בעלי מלאכה 9 בגדרה, הגישו נגד המערער ואחרים תביעה לבית משפט זה לתשלום כ-20 מיליון ש"ח.

עיקר התביעה הינו ביטול חוזי המכר שנכרתו בין המשיבים לחברת קניונים נכסים ובניין בע"מ ופיצוי על נזקים שנגרמו לרוכשים בשל העובדה שהבניין נבנה בשיטת ה"פל-קל" האסורה לשימוש וכן בשל העובדה שחלק מן החנויות נבנו ונמסרו לרוכשים מבלי שניתן היתר לבנייתן ותוך ביצוע עבירות על חוק התכנון והבנייה, כולל הריסת החנויות ובנייתן מחדש.

בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה על ידי המשיבים בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי הנתבעים.

בתאריך 22.3.2005 הורה כב' הרשם, במעמד צד אחד, על הטלת עיקולים זמניים על נכסי החברה והמערער, לרבות עיקול על ביתו הפרטי וחשבונות בנק הרשומים על שמו.

בתאריך 21.4.2005 הגיש המערער בקשה לביטולו של צו העיקול הזמני.

במסגרת הדיון בבקשה נשמעו על ידי כבוד הרשם עדויות מטעם הצדדים, כולל עדויות מומחים, ובסיומו של ההליך ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.

טענות המערער

בהודעת הערעור מלין המערער כנגד החלטת הרשם הן במישור העובדתי והן ביישום הדין וההלכה הפסוקה על עובדות המקרה.

לטענת המערער הסתמך כבוד הרשם על תגובת המשיבים לבקשה לביטול העיקולים הזמניים, אשר כללה עובדות שלא נכללו בבקשה הראשונה וזאת בניגוד להחלטתו לפיה, יש להתעלם מהאמור בתגובה.

עוד נטען כי לא הונחה התשתית הראייתית להוכחת קיומן של עילות תביעה נגד המערער וכן שלא הוכח יסוד ההכבדה על ביצועו של פסק דין עתידי שינתן (אם יינתן). מכיוון שלא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק שהמערער פעל להברחת נכסים.

דיון

לנוכח העובדה שהחלטת כבוד הרשם הסתמכה על ראיות שכללו בין היתר חקירות נגדיות של מצהירים ואין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים, קיבלו באי כוח הצדדים את הצעתי לצמצם את הערעור בשאלת ההכבדה בלבד.

על פי תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, על בית המשפט לשקול אם " קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

ברע"א 8420/96, מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 800, אשר דן ביישומן של תקנות סדר הדין האזרחי בעידן שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו נקבע כי:

            " לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את בקשתו ב'מסמך או בראיות מהימנות', אלא שומה עליו גם לשכנע את בית-המשפט או הרשם כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין. הדגש במתן צו העיקול עבר אפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין, ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב."

סבורה אני כי אין באמור לעיל קביעה לפיה הטעם הבלעדי להטלתו של עיקול הנו החשש להברחת נכסים; ולהשקפתי במניין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, רשאי הוא להתחשב גם בשיקולים הקשורים ביכולתו הכלכלית של הנתבע, ככל שהם משליכים על השאלה העיקרית, של ההכבדה על ביצועו של פסק הדין לכשינתן, כפי שמציין הנשיא אורי גורן בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהודה שביעית) עמ' 435.

בענייננו הובהר כי העיקולים הזמניים שהוטלו על חשבונות הבנק של המערער, "תפסו" 20,000 ש"ח בלבד כאשר מנגד תלויה נגדו תביעה לתשלום מיליוני שקלים.

בנסיבות אלה חששם של המשיבים שמא לא ניתן יהיה לממש פסק דין, אם יינתן, אינו חשש מופרך כל עיקר. אולם מעבר לכך עלה בידי המשיבים להראות שהמערער פעל באופן המעלה חשש להברחת נכסים.

הוכח במסמכים שהוצגו על ידי המשיבים כי החברה נהגה לרכוש נכסים, שהוחזקו על ידה בנאמנות עבור המערער, באופן המקשה על גילוי זכויותיו בנכסים אלה (מוצג 30(ד) למוצגי המשיבים, פרק 8, סעיפים 8.7  ו- 8.8).