פסק-דין בתיק עא 257/06

1.         בפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת ש. פומרנץ מיום 11/12/06 הדוחה את בקשתם של עמר יפה ו-4 אח' (להלן: "המערערים") לבטל את פסק הדין שניתן ביום 24/5/06 בת.א. 3949/06 בהעדר בקשה לרשות להתגונן.

2.         כב' הרשמת פומרנץ מנמקת את החלטתה שלא לבטל את פסק הדין שניתן על ידה בטעם שאין המערערים מעלים טענות הגנה ראויות המקימות להם סיכוי כנגד תביעת בנק אוצר החייל בע"מ (להלן: "המשיב") ועל כן אין טעם לבטל את פסק הדין, שכן מיד לאחר הביטול הוא יינתן בשנית.

3.         המערערים טענו במסגרת הערעור ועיקרי הטיעון כי כב' הרשמת טעתה הן בקריאה וניתוח העובדות, הן באיתור המחלוקות המשפטיות והן בשיקול הדעת. לטענתם, לא נתנה כב' הרשמת דעתה לאבחנה הברורה בין התנהגות המשיב עובר למתן ההלוואה נשוא הדיון לבין התנהגותו לאחר מתן ההלוואה מקום שהיתה בידי המשיב האפשרות להיפרע משלושה ערבים, המערערים 3, 4 ו-5.

            עוד טענו המערערים, כי בעת הגשת התביעה עמד הסכום בפיגור על סך של 2,000 ש"ח בלבד וטרם הגיע מועד פרעונם של יתר תשלומי ההלוואה בסך של 90,000 ש"ח. המערערים טוענים כי במימוש זכות להעמדת ההלוואה לפרעון מיידי נהג המשיב בחוסר תום לב וכן כי ממקרא התביעה עולה כי היא אינה מגלה עילה ביחס לחוב העתידי בסך של 90,000 ש"ח שהוא עיקר התביעה משהמשיב לא הוכיח כי העמיד את ההלוואה לפרעון מיידי.

            המערערים טוענים כי בקשת הרשות להתגונן הוגשה על ידם למזכירות ביום בו התיק היה מצוי בפני כב' הרשמת ואין זה סביר כי בגין איחור כה קצר ובשל מקריות בלבד תתקבל התביעה כנגדם.

4.         במסגרת הדיון שבפניי העלו המערערים טענה חדשה אשר זכרה לא בא במסגרת בקשת הרשות להתגונן, הודעת הערעור ועיקרי הטיעון ואשר המשיב התנגד להעלאתה בהיותה מרחיבה את חזית המחלוקת. הטענה מתייחסת לשיעורי הריבית שנתבעו בתביעה ביחס לערבים בפרט וביחס לשיעורי הריבית שנפסקו במסגרת פסק הדין ואשר לטענת המערערים חורגים מגובה הריבית המוסכמת ו/או המותרת בדין.

5.         המשיב מתנגד לקבלת הערעור. לטעמיו, מעוגנת החלטת כב' הרשמת בדין. לטעמו, אין בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי המערערים כפירה לא בגובה החוב ולא בעובדה שנוצרו פיגורים בחשבונם של המערערים 1 ו-2 ואף גרסתם לפיה החיוב בריבית הבנקאית הינו מוגזם, נטענה באורח סתמי ולא פורטה כלל במסגרת בקשת הרשות להתגונן.

6.         לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתב התביעה, בבקשה לרשות להתגונן ובהודעות הערעור ועיקרי הטיעון, סבורני כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט.

7.         במסגרת שיקול דעתו שוקל ביהמ"ש שני שיקולים עיקריים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר: האחד, הסיבה להעדרותו של בעל הדין או הסיבה בעטיה לא הוגש כתב ההגנה ו/או בקשת הרשות להתגונן במועד. השאלה השניה, שהיא החשובה יותר, הינה נימוקי ההגנה של המבקש מפני התביעה והאם יש בהם משום נימוקי הגנה מפני התביעה.

8.         עיון בתצהיר שצורף לבקשה לרשות להתגונן מעלה כי המערערים אינם כופרים במסגרתו לא בגובה החוב ולא בעובדה שנוצרו פיגורים בחשבונם. כן עולה כי המערערת 1 פירטה בתצהירה את אורך הרוח שגילה המשיב כלפיה בעבר.

9.         עיון בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשת המערערים לרשות להתגונן מעלה גם כי טענת המערערים ביחס לחיוב בריבית מוגזמת הועלתה על ידם באורח סתמי וכללי. הטענה בדבר החיוב המוגזם אינה מפורטת במידת הפירוט הנדרשת מבעל דין בבקשה למתן רשות להתגונן והטענה אף אינה נתמכת בחוות דעת חשבונאית.

10.        סבורני כי אין גם ממש בטענת המערערים לפיה לנוכח כתב התביעה אין למשיב עילה לתבוע את מלוא סכום ההלוואה. עיון בנספח ד' לכתב התביעה מצביע על פיגורים בהלוואה שניתנה למערערים ואשר המערערים 3, 4 ו-5 ערבו לה. הוראות סעיפים 7 ו-9 לכתב התביעה מצביעות במפורש על חובם המלא של המערערים למשיב בגין כל סכום ההלוואה.

זאת ועוד, עיון בכתב התביעה המעלה את זכותו של המשיב להעמיד לפרעון מיידי את כל ההלוואה במקרה של פיגורים בתשלומים, הודאת המערערים בתצהירם בדבר הפיגורים וכן עיון בדף היתרה בחשבון ההלוואה המעיד על פיגורים בתשלומים, כמו גם עצם הגשת התביעה על מלוא סכום ההלוואה, כל אלה משמיטים את הקרקע מתחת לטענת המערערים כאילו המשיב לא העמיד את ההלוואה לפרעון מיידי.

11.        לעניין טענת המערערים לפיה המשיב לא פעל בתום לב עת בחר להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי בשל הפיגור בתשלומים אינה עומדת בחלל ריק. אין לשכוח כי כפי שעולה מנספח א' לכתב התביעה ומסעיף 3 לתצהירה של הלווה, המשיבה 1, כי בעבר נעשתה למערערים 1 ו-2 פריסת חוב להלוואותיהם והמערערים 1 ו-2 אף לא עמדו בפריסה המחודשת שהוסדרה עמם.

            עצם עמידתו של המשיב על זכותו החוקית ועשיית השימוש בה אין בה כשלעצמה משום חוסר תום לב. משלא ניתן לייחס אף מכוח גרסת המערערים למשיב מעשה תחבולה, התחכמות ו/או הכשלתם של המערערים, אין לראות את המשיב כמי שפעל בחוסר תום לב עת שפעל על פי זכותו החוזית להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי ולתבוע את המערערים על פיה (ראה ע"א 538/86 זאב זמיר ואח' נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ,  פ"ד מב(4), 433, 436; ע"א 524/83 מאיר קן תור ואח' נ' שלמה אלון, פ"ד מ(2), 533, 553 וע"א ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ נ' מכבשים הדרום בע"מ, פ"ד מה(3), 182, 186).

12.        במהלך טיעוניו של ב"כ המערערים בפניי הועלתה טענה המתייחסת לגובה הריבית שנתבעה על ידי המשיב בתביעתו ואשר נקבעה בפסק הדין וטען כי הינה מוגזמת וכי לא ניתן לחייב את המערערים 3, 4 ו-5 בגובה ריבית זה שעומד לטענת ב"כ המערערים בניגוד להוראות חוק הערבות.

            בהקשר זה אין לי אלא לקבל את טענות ב"כ המשיב אשר התנגד להעלאת טענה זו אשר לא הועלתה במסגרת בקשת הרשות להתגונן, הודעת הערעור ועיקרי הטיעון ונטענה לראשונה במהלך הדיון. לא רק שב"כ המשיב לא יכול היה להיערך לטיעון ענייני בהקשר זה לנוכח השלב בו הועלתה הטענה לראשונה, הרי ממילא טענה זו ראויה להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין ולא במסגרת הערעור על החלטת כב' הרשמת פומרנץ שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר.

13.        מן המקובץ עולה, איפוא, כי המערערים אכן לא העלו במסגרת בקשתם לרשות להתגונן ובתצהיריהם שניתנו בתמיכה לבקשה נימוקי הגנה מפני התביעה ואשר יש בהם כדי להקנות למערערים רשות להתגונן ומשכך בדין דחתה כב' הרשמת פומרנץ את בקשתם לביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

14.        לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית הערעור.