פסק-דין בתיק עא 2563/01

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת ענת ברון) בת.א. 39110/97 לפיו נדחתה תביעת המערער, עו"ד במקצועו, לתשלום שכר טרחתו ע"י המשיב אישית.

2.         המשיב הינו איש עסקים אשר ניהל את עסקיו באמצעות חברות שונות, ביניהן פ.מ.ר חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ (להלן: "פמר"). בשנים 1986 - 1990 טיפל המערער בענייניו המשפטיים של המשיב ובני משפחתו, כאשר בין החברות שהופעלו ע"י בני המשפחה היתה חברת בנין והשקעות בשם פרישר. הבעלות בחברת פרישר היתה נתונה בידי בנו של המשיב ומשפחת שרבני ובשנת 1988 עברה הבעלות המלאה בה לידי בניו של המשיב לאחר מו"מ ממושך בו ייצג המערער את משפחת המשיב. המערער תבע את המשיב לתשלום שכרו בגין טיפולו בעניינים אלה. על פי גירסת המערער נערכה ביום 15.8.90 ישיבה בינו לבין המשיב בה סוכם כי שכר טרחתו בגין הטיפול בענייני חברת פרישר יהיה בסך של 35,000$ והסכמה זו באה לידי בטוי בתרשומת שערך המערער בכתב ידו ואשר המשיב חתם עליה בשוליה (להלן: "התרשומת"). מאחר והמשיב חתם על תרשומת זו באופן אישי ומאחר והחברה נשלטה בפועל ע"י המשיב טען המערער כי על המערער אישית לשאת בתשלום שכר מוסכם זה. המשיב טען כי לא חתם כלל על התרשומת, כי הרישום הנוגע לשכר הטרחה לגבי חברת פרישר הינו תוספת מאוחרת לתרשומת שנרשמה שלא בנוכחותו וכי מעולם לא קיבל על עצמו חבות אישית לתשלום שכר הטרחה.

פסק-הדין של בית-משפט השלום

3.         לנוכח המחלוקת לענין חתימת המשיב על התרשומת ניתנה חוות-דעת של מומחה שקבע כי החתימה השנויה במחלוקת אמנם שונה מחתימות אחרות של המשיב, אך אין בכך כדי לקבוע שהחתימה זוייפה. בית-המשפט קבע כי החתימה שבתחתית התרשומת הינה חתימת המשיב. טענת המערער כי סוכם על שכר הטרחה האמור בסך 35,000$ עוד בטרם הפגישה הנ"ל נדחתה, הן משום שמדובר בהרחבת חזית, שעה שענין זה לא בא זכרו בכתב-התביעה  והן משום סתירות שנתגלעו בגירסת המערער. מאידך גיסא נדחתה גירסת המשיב לפיה הרישום של 35,000$ הינו תוספת מאוחרת שנרשמה שלא בנוכחותו, גירסה שנסתרה בכך שגם בעותק התרשומת שנמסר למשיב מצוי כיתוב זה. בסופו של דבר מסקנת בית-משפט השלום היתה כי תשומת לב המשיב לא הופנתה לרישום בדבר שכר הטרחה ומשמעותו וכי מתוך חתימת המשיב על התרשומת לא נובע כי עלה על דעתו וכי היתה גמירות דעת מצידו בדבר התחייבות לתשלום שכר הטרחה, וזאת לא מטעם פמר וודאי שלא באופן אישי. אין כל הגיון בכך שהתחייבות לתשלום שכר טרחה בסכום נכבד תובלע בלא שהמערער יפנה תשומת לבו של המשיב לכך ומבלי שידאג להחתימו באופן מפורש בצד התחייבות זו. מכך נובעת המסקנה כי לא הוכח שהמשיב נטל על עצמו התחייבות לתשלום שכר טרחה מוסכם ולפיכך דין התביעה להידחות, מבלי שיש בכך משום הבעת דיעה לגבי שאלת זכאותו של המערער לשכר טרחה ראוי בגין טיפולו בענייני חברת פרישר.  

הערעור

4.         טענתו המרכזית של המערער היא כי מצד אחד קיימת התרשומת הכתובה שיש מחלוקת לגבי פרשנותה, ומצד שני היתה הכחשה מוחלטת של המשיב הן לגבי חתימתו והן לגבי הרישום בדבר שכר הטרחה שלטענתו הוסף לאחר מכן. מרגע שנדחתה הכחשתו של המשיב ונותר המסמך הכתוב שעליו מתנוססת חתימת המשיב והמסמך כולל גם את ההתחייבות לתשלום שכר הטרחה, היה על בית-המשפט לקבל את הגירסה היחידה שניצבה בפניו, זו של המערער. כל הנושא של חברת פרישר היה כרוך בעיסקה משפחתית פרטית של המשיב, שניסה להתחמק מהתשלום ע"י הכחשות כלליות. חוסר מהימנותו של המשיב הוכח בעליל הן מתוך כפירתו בחתימה על התרשומת, הן מטענתו לגבי הוספה מאוחרת של נושא שכר הטרחה והן מכפירתו בקבלת מכתבים ודרישות מן המערער בענין תשלום החוב. בצד כל אלה יש להדגיש כי משנשאל המשיב אם ייתכן שחתם על התרשומת מבלי ששם לב לסכום הנקוב בו, השיב כי לא ייתכן שכך הוא וכי הוא שם לב גם לדולר. כמו כן בית-המשפט שגה בקובעו חוסר גמירות דעת מצד המשיב, טענה שלא הועלתה כלל ע"י המשיב.

מנגד מצביע המשיב על כך שהמערער הגיש את תביעתו זמן כה רב לאחר התגבשותה לפי גירסתו, ולמעשה התביעה התיישנה. פסק-הדין מבוסס על חומר ראיות והתרשמות ישירה, כאשר הוכח כי המשיב לא היה מודע כלל לרישום המתייחס לחוב שכר הטרחה, לא צויינה ברישום כל התחייבות אישית והמשיב אף לא היה הבעלים או המנהל של חברת פרישר שנוהלה בידי שני בניו הבגירים. מהחומר אף עולה כי המערער לא טיפל במרבית ענייני חברת פרישר, אלא עורכי-דין אחרים עשו זאת. ולבסוף יש לזכור כי לא הוגש המסמך המקורי של התרשומת, אלא העתק בלבד, וזאת שעה שהוטל ספק באותנטיות של ההעתק.

ד י ו ן

5.         אחר בחינה מדוקדקת של פסק-הדין נשוא הערעור, חומר הראיות וטיעוני הצדדים, המסקנה היא כי יש לקבל את הערעור. בסופו של דבר אין הדברים אמורים בגירסה מול גירסה בלבד, כאשר כל גירסה נשענת על עדות יחידה. בצד עדות המערער מצוי מסמך בכתב, קרי התרשומת, שלפי קביעת בית-משפט השלום חתימת המשיב כלולה בתחתיתה ואשר עובר לחתימת המשיב אף הכילה את ההתחייבות לתשלום שכר הטרחה בו מדובר. המשיב לא טען למעשה כי חתם על התרשומת כמות שהיא, אך לא היה מודע למשמעות ההתחייבות בדבר שכר הטרחה, אלא כפר בענין לכל אורך הדרך, כשהוא מתכחש לעצם חתימתו על המסמך ולפחות לכך שהרישום בדבר שכר הטרחה נכלל בו עובר לחתימה. הכחשה זו שהופרכה לנוכח קביעת ומסקנת הערכאה הדיונית, יש בה משום חיזוק ותמיכה של ממש לגירסת המערער. יתר על כן - מתוך דברי המשיב עצמו למדים אנו כי הוא לא היה חותם על רישום שמשמעותו אינה נהירה וברורה לו. כך העיד המשיב כי: " לו הייתי רואה את הסכום של 35,000 דולר הנראה ברובריקה, ששם יש התייחסות לחוב פרישר, לא הייתי חותם.... לא הייתי חותם על מסמך שבו מופיע סכום של 35,000 דולר...גם לא הייתי חותם אם היה כתוב סכום אחר בקשר עם חוב של פרישר.... לשאלתך האם יכול להיות שהיה כתוב הסכום של 35,000 דולר ולא שמתי לב, אני משיב שלא יכול להיות. אני שם לב גם לדולר" (עמ' 32, 33 ו-35 לפרטיכל הדיון). מדברים אלה עולה בבירור כי המשיב היה מודע לרישום שעליו חתם ולא היתה הצדקה למסקנה לפיה לא היתה גמירות דעת מצידו. בפסק-הדין מציינת השופטת קמא כי טענת המשיב בדבר היות הכיתוב בענין שכר הטרחה תוספת מאוחרת נסתרה מיניה וביה, אך בד בבד נקבע כי אין בטענה זו כדי להצביע על חוסר מהימנותו של המשיב אלא על כך " שתשומת לבו של הנתבע לא הופנתה למילים אלה בעת שנרשמו ולא היה ער להן, לא כל שכן למשמעות שהתובע מבקש לייחס להן" (עמ' 12 לפסה"ד). אלא, שכאמור, מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי עדותו של המשיב כפי שפורטו. עוד מצינו בפסק-הדין כי אין זה סביר שהתחייבות לתשלום שכר טרחה תיערך בדרך זו ותשתרבב בין רישום של פעולות רבות, שהרי " אילו היתה כוונה ליצור התחייבות של הנתבע לתשלום שכר הטרחה הנטען, ואילו הסכים הנתבע לקבל על עצמו, בחתימתו, התחייבות לתשלום כאמור, מותר להניח כי התובע, כעו"ד ותיק ומנוסה שהוא זה שערך את התרשומת ואמון על עריכת מסמכים משפטיים, היה מחתים את הנתבע על התחייבות מפורשת וברורה לתשלום שכר הטרחה, והעובדה שלא עשה כן מדברת בעד עצמה" (עמ' 15 לפסה"ד). אלא שאל לנו לשכוח כי המשיב לא היה לקוח מזדמן, אלא לקוח ותיק של המערער שטיפל רבות בענייניו ובענייני חברותיו במשך תקופה ארוכה, דבר שהביא ליצירת יחסי אמון. בנסיבות שכאלה אין צורת רישום זו, שאיננה ממלאה אולי אחר כל הדקדקנות הפורמלית, צריכה להיות בעוכרי המערער. ולבסוף, באשר לענין ההתחייבות האישית, יש להדגיש כי מדובר בחברה משפחתית שאמנם שמה מתנוסס בראש המסמך אך חתימת המשיב מופיעה בשמו הוא בלא כל תוספת של שם החברה או חותמה.

כל הנסיבות האמורות ובעיקר קיום המסמך התומך בגירסת המערער שהמשיב לא הצליח להתמודד עמו כיאות, מוליכים למסקנה כי יש מקום במקרה זה להתערב במסקנתה של הערכאה הדיונית.

6.         בעשותנו כן ערים אנו להלכה הפסוקה לפיה: " כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687,  695) וכי " רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים" (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5)  407 ). ואולם כאשר מדובר, כאמור, בעדות בעל פה של המשיב כנגד מסמך בכתב וכן שעה שחלק ניכר ממסקנות הערכאה הראשונה נשען על טעמים שבהגיון, הרי שניתן לחזור ולבחון את הדברים גם עפ"י הגיונה של ערכאת הערעורים (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' רחמים פ"ד מז(3) 240 ; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה פ"ד לח (4 ) 253). בחינה זו מוליכה, כפי שפורט, למסקנה שונה מזו שאליה הגיעה הערכאה הדיונית במקרה זה.

7.         סוף דבר - הערעור מתקבל ועל המשיב לשלם למערער את שכר טרחתו כמפורט בכתב-התביעה בצירוף הוצאות ושכר טרחה בשתי הערכאות בסך של 25,000 ש"ח + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון יוחזר למערער.

ניתן היום 14.2.05 בהעדר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.