פסק-דין בתיק עא 2546/04

1.         בפסק דינו של בית משפט השלום קריות (כב' השופט ע. נווה), מיום 10.5.04 דחה בית המשפט את תביעתו של המערער לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

            תביעה זו הוגשה על ידי המערער, יאיר בן ענת,  בגין מכתב שפרסמו המשיבים מס' 1 ומס' 2, דינה חסידוב ומיריק ישראלי, שבתוכנו ביקש המערער לראות ביצוע עוולה של לשון הרע כלפיו.

            המכתב הוא מיום 17.8.01 והופנה למערער כחבר הוועד המקומי של בוסתן הגליל.

            בית המשפט הביא את נוסח המכתב במלואו, פירט את הראיות ששמע ואת טענות הצדדים והזכיר את ההלכות הנוגעות לענין. בית המשפט ציין כי בבדיקת הסוגיה יש לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ואף עמד על ההגנות הקבועות בחוק.

            בית המשפט הזכיר כי המדובר הוא במקום קטן שהלך הרוח הקיים בו הינו שלילי עד כדי התרשמותו שאנשי המקום התייחסו לזה לזה בבחינת "אדם לאדם זאב". התרשמות זו הביע בית המשפט לא רק ביחס לנתבעים אלא גם לתובע עצמו כאשר על פי התרשמותו אין מקורה של התנהגות מי מהצדדים בחוסר תום לב אלא בכוחניות.

            משכך, מצא להבין את סגנונו של המכתב על רקע האווירה הכללית ששררה במקום וכחלק ממנה. בית המשפט היה בדעה שאין במכתב כדי להשפיל ולבזות את התובע גם אם מדובר במכתב חמור.

            לאחר ששקל את ההיבטים הטעונים התייחסות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה שדין התביעה בכללותה להידחות וכי גם אם יראה את המכתב כעומד במבחני סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע הרי הוא חוסה בצילן של ההגנות שמעניק החוק.

            מוסיף בית המשפט כי כשמדובר באנשי ציבור זוכה הביקורת על אלה למעמד מיוחד הן בחוק והן בפסיקה. עוד ציין בית המשפט כי המדובר הוא למעשה בהבעת דעה על איש ציבור, דעה לגיטימית ללא כוונת זדון ומבלי כוונה לפגוע בשמו של התובע ולהשפילו.

            משכך, נדחתה התביעה כאשר בית המשפט מביע הסתייגות ממרקם היחסים בישוב, תוך חיוב התובע בתשלום הוצאות לנתבעים.

2.         התובע הגיש ערעור על פסק הדין הנ"ל וחולק על קביעותיו ותוצאתו.

            המשיבים תומכים בפסק הדין.

3.         שקלנו את טענות המערער וטענות המשיבים, זאת לאחר שאיפשרנו לבאי כוחם של הצדדים להגיש השלמות לעיקרי הטיעון, והשלמות אלה מונחות גם הן בפנינו. 

סבורים אנו שאין להתערב בפסק הדין.

            בית משפט השלום הוא ששמע את הראיות ורשאי היה להתרשם כפי שהתרשם, ואין עילה להתערב במסקנתו. תמציתו של פסק הדין היא כי אין במכתב משום לשון הרע לאור האוירה וההתנהגות המקובלת במקום ובהיות המערער איש ציבור.

            גם אם לו נכתב פסק הדין על ידי ערכאה זו יתכן והיה מנוסח בחלקו אחרת, הרי מסקנתנו היא אותה מסקנה.

4.         נוסיף אך זאת: בע"א 323/98, שרון נגד בנזימן, פ"ד נ"ו (3) 245, עמד בית המשפט העליון על השיקול שלפיו כאשר עסקינן באיש ציבור, והפרסום עניינו בעיסוקים הציבוריים של איש הציבור - יש מקום להעדיף את עקרון חופש הביטוי על פני זכות הנפגע להגנה על שמו הטוב (עיינו, שם, בעמ' 266).

5.         עוד מפנים אנו לע"א 1104/00, אפל נגד חסון, פ"ד נ"ו (2) 607, שם ציין בית המשפט העליון כי יש ליתן יתר משקל לחופש הביטוי לעומת זכותו של האדם לשמו הטוב, זאת כשעסקינן בפרסומים בענייני ציבור (שם, בעמ' 621).

עיינו בדברי כב' השופטת ד. ביניש:

"עם זאת בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה כי אמנם אין לחופש הביטוי מעמד של זכות - על בשיטתנו המשפטית, אולם ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור" (שם, בעמ' 622).