ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת שרה דותן), לפיו נדחתה תביעת המערערים להשבת סכום של 121,289 ש"ח המהווים חיובי ריבית ביתר.

העובדות

המערערת 1 (להלן: " המערערת") הינה חברה העוסקת במתן שרותי תיירות נכנסת ויוצאת משנת 1975. המערער 2 (להלן : " המערער") הינו מנהל ובעל מניות במערערת . החל מינואר 1993 ועד יולי 1997 ניהלה המערערת בסניף המשיב בכפר סבא את חשבונה. בשנים בהן נוהל חשבונה אצל המשיב, נזקקה המערערת  מדי פעם לאשראי למימון פעילותה. למערער תוכניות חסכון במשיב.

אין מחלוקת כי התשואה שהפיק המערער מתכניות החיסכון, נמוכה משעור הריבית בה חויב חשבון המערערת בשל יתרות החובה בהן הייתה נתונה.

לגרסת המערערים, המשיב התנה את מתן האשראי והמשכו בפתיחת תכניות חסכון. כן נטען על ידם כי תכניות החסכון אשר נפתחו עפ"י דרישת המשיב בחשבונו של המערער מומנו על ידי הלוואות.

פסק דינו של בית משפט השלום

מאחר ומוסכם על הצדדים כי חל איסור על המשיב להתנות הענקת אשראי ברכישת תכניות חסכון, מתמקדת המחלוקת בשאלה: האם עלה בידי המערערים להוכיח את העובדות המבססות את טענתם. לא די בעצם רכישתן של תכניות חסכון, בעת שהחשבון מצוי ביתרת חובה או בחוסר כדאיות כלכלית, לצורך קביעת ממצא, לפיו הרכישה הינה תוצאה של התניית שרות אסורה, ויש לבחון קיומן של ראיות חיצוניות אובייקטיביות לחיזוק גרסת המערערים.

הערכאה הדיונית סברה, כי העובדה שהטענות בדבר התניית שרות בשרות הועלו בתביעה עצמאית לאחר פירעון חובות המערערים למשיב, ולא כטענת הגנה כנגד תביעתו, יש בה כדי להוסיף מהימנות לגרסת המערערים. אולם, טענה זו הועלתה לראשונה בשנת 98', לאחר בדיקת חשבונותיהם ע"י מומחה, וגם אז לא באופן ישיר וברור אלא ע"י הפניה לחוו"ד מומחה. לדברי השופטת הנכבדה, תגובה מאוחרת זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתם של המערערים.

אשר לטענת המערער, כי יש לראות במכתבה של מנהלת הסניפים מיום 9.4.95 משום הודאה בכך שלא היה הגיון כלכלי ברכישת תכניות החסכון - לדברי בית המשפט, הערה זו כלל אינה מלמדת על כך שלרכישת תכניות החסכון קדמה דרישה של הבנק. זאת ועוד, הנהלה של בנק אשר כופה רכישתן של תכניות חסכון כעניין של מדיניות, לא תדרוש ממנהל הסניף להפנות את תשומת לבו של הלקוח לפער הריבית.

בית המשפט קמא מצביע על סתירה בין דבריו של ב"כ העותרים בסיכומיו, לפיהם, מדובר "בגישה כללית של המשיב, לאורך כל התקופה וכנגד המשך מתן האשראי ובמיוחד ב- 15 לחודש, עת זקוקים היו המערערים לאשראי כאוויר לנשימה", לבין האמור בכתב התביעה, שם נטען כי הופעל נגד המערער לחץ ישיר מדי 15 בחודש עת נזקקה המערערת לאשראי.

נסיבה נוספת עליה נותן בית המשפט את דעתו, נלמדת מעדותו של חשב החברה, כי המערער היה מודע לכך שאין הגיון כלכלי בפתיחת תכניות החסכון, ולמרות זאת המערערים לא טענו במכתביהם כלל כי תכניות החסכון נרכשו עפ"י דרישת המשיב. במכתב הדרישה מיום 11.5.98 נמנע המערער מלפרט טענותיו כנגד הבנק ונקט במינוח בלתי מחייב של מעשים "שהיו בניגוד למוסכם בינינו ו/או בניגוד לכל דין". לדידה של הערכאה דלמטה לא היה מקום לנקוט בניסוח מעורפל כל כך כאשר העובדות ברורות וידועות לכותב.

עובדה נוספת, אותה זקף בית משפט השלום לרעת המערערים, הינה העובדה, שעיון ברשימת תכניות החסכון שנפתחו ע"ש המערער, מעלה שאף אחת מהן לא נפתחה ב-15 לחודש או סמוך לכך, זאת על אף שהמערער העיד שזהו המועד בו מעבירים סוכני הנסיעות כספים לחברות התעופה, ועל כן אי ביצוע תשלום כזה במועד, עשוי להסב לסוכנות נזקים בלתי הפיכים . מרבית התכניות נפתחו לקראת סוף החודש כאשר החברה לא נזקקה לאשראי חריג כיוון שהחל מ-22 בחודש הוזרמו לחשבון תקבולים מלקוחות.

מתן האשראי בתקופה שבין התשלום לחברות התעופה לקבלת התשלומים מלקוחות החברה הסתמך על צפי של תזרים תקבולים שוטף ולא על תכניות חסכון. מנהל הסניף מנתח באופן פרטני את היקף עסקיה של החברה ובתגובות מנהלת הסניפים האישורים נסמכים על נתונים כלכליים אובייקטיביים כגון מאזן מבוקר ותוך התייחסות ממסרי לקוחות אשר אמורים לכסות על ההוצאות המיוחדות.

השופטת התייחסה למועדי פתיחת התוכניות ולעדות חשב החברה, ומצאה כי אין בהם כדי לאשר את טענת ההתניה. לגבי נסיבות סגירת החשבון בבנק נקבע כי אין בהן כדי להוות חיזוק לגרסת המערערים, שכן החשבון נסגר בשל סירוב הבנק לאשר חריגות נוספות ממסגרת האשראי בשל נתונים עסקיים בלתי מעודדים במאזן החברה והחזרת שיקים. סיכומו של דבר, התביעה נדחתה, ועל כך הערעור שלפנינו.

דיון

האיסור בדבר התניית שירות בשירות קבוע בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981

בסעיף 7(א): "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". אין כל מחלוקת בין הצדדים באשר לאיסור הנ"ל. השאלה העומדת בבסיס המחלוקת הינה האם במקרה שבפנינו הוכחה התניית שירות בשירות.

נטל ההוכחה בדבר קיומה של התנית שירות בשירות מצד הבנק, מוטל על הלקוח, ועליו להביא ראיות פוזיטיביות כי הבנק אכן נקט פעולה מסוימת שמחמתה נוצרה התניה בין שירות ספציפי אחד למשנהו במועד מסוים (ר' ספרם של ד"ר א. וינרוט ועו"ד אדלשטיין התניית שירות בשירות על  ידי תאגיד בנקאי בע'  23 וההפניות שם). מכאן שעל המערערים הנטל להוכיח כי דרישת המשיב קדמה לפתיחת תכניות החסכון, כתנאי למתן האשראי.

על מנת להוכיח את ההתניה, די באמירה כללית ומרומזת מצד הבנק כי הבקשה לקבלת השירות תידון בעין טובה יותר, אם הלקוח ייטול את השירות השני. במקרה דנן, גורסים המערערים כי הדברים שנכתבו על ידי מנהלת הסניפים במכתבה מיום 9.4.95, די בהם כדי להוכיח את ההתניה נשוא דיוננו: "עליכם להחתים את הלקוח על מכתב בו הוא מצהיר כי ידוע לו כי הריבית על הלוואות גבוהה מהריבית שהוא מקבל על תוכניות החסכון (המבטיחות את רוב ההלוואה), ולמרות זאת הוא מעוניין לקבל אותה. המכתב ינוסח על ידי המחלקה המשפטית". יצוין כי מכתב בנוסח זה לא הוצג בערכאה הדיונית כראיה מטעם המערערים ובשל חלוף הזמן איש מעדי המשיב לא יכול היה לומר האם המסמך אכן הוצא ונחתם. בכל אופן, ההודאה היחידה אשר ניתן למצוא באמירה זו הינה לעניין הפער בין הריבית אותה גובה הבנק לריבית הזכות בתכניות החסכון, דהיינו, העדר הגיון כלכלי, אשר עליו אין חולק.  מאידך, לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר מהאמור במכתבה של מנהלת הסניפים באשר לקיומה של דרישה מצד הבנק לפתיחת תכניות החסכון כתנאי למתן האשראי, ולעניין זה אין בפנינו כל הודאת בעל דין. נהפוך הוא. יכול והפניה הנ"ל מהווה עדות לצפיית פני עתיד - נוכח פתיחת תוכניות החסכון על ידי המערערים.

כפי שנכתב, אין מחלוקת בין הצדדים כי פתיחת תכניות החסכון אשר הריבית עבורן קטנה מהריבית על ההלוואות, נעדרת הגיון כלכלי.  חוסר הגיון כלכלי בנטילת השירות הנטען ככפוי, עומד לצידו של הלקוח. עם זאת, אין לראות בו חזות הכל.

בין יתר הדברים הנדרשים להוכחת התנית שירות בשירות, הוא הצבעה על קורלציה במועדים שבהם ניטלו השירותים השונים. כך נאמר בספרם של וינרוט ואדלשטיין: "יקשה במיוחד לטעון, כי הייתה התניית שירות בשירות, כאשר אין קורלציה בין מועדי השירותים השונים שנטל הלקוח, ובמיוחד הלקוח יתקשה בהוכחת טענתו, כאשר מתברר כי הלקוח נטל את השירות הכפוי לטענתו, גם בשעה שלא נזקק לשירות אחר של הבנק". התקופה בה נאלצה המערער לאשראי חריג היתה בין ה-15 ל-22 בחודש, שכן ב-15 בחודש מעבירים סוכני הנסיעות כספים לחברת התעופה, ועל כן אי ביצועו של תשלום כזה במועד עלול לגרום לסוכנות נזקים בלתי הפיכים. החל מה-22 בחודש הוזרמו לחשבון תקבולים מלקוחות כך שהחל ממועד זה לא נזקקה החברה לאשראי חריג. אף לא אחת מתוכניות החסכון נפתחה ב-15 לחודש או סמוך לכך. מרביתן נפתחו לקראת סוף החודש כאשר החברה לא נזקקה לאשראי חריג כיוון שהחל מה-22 בחודש, כאמור, הוזרמו לחשבון תקבולים מלקוחות. אלו הן קביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית. כלל הוא כי רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית משפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ (5) 407, ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594, 598). בנסיבות אלה נדחתה הטענה העובדתית כי הלחץ הופעל ב- 15 לחודש ותוכניות החסכון נפתחו רק בהמשך.