פסק-דין בתיק עא 2346/04

ר . חפרי וינוגרדוב, שופטת :

1.         בפסק דינו דחה בית משפט השלום - קריות (כב' השופטת א. דגן) את תביעתם של 36 רוכשי דירות כנגד המשיבה, חברה קבלנית, בפסק דין שניתן ב- 26.1.04.

הרוכשים תבעו פיצוי בגין איחור במסירת הדירות.

על פי העובדות אותן קבע בית המשפט המדובר היה בפרוייקט בניה של 26 דירות בשכונה חדשה בישוב שלומי, שכללה כ- 160 דירות שנבנו בו זמנית על ידי 6 חברות קבלניות. עבודות הפיתוח הכללי לשכונה כולה היו באחריות ובבצוע משרד הבינוי והשיכון (להלן משב"ש), על פי חוזים בין החברות הקבלניות למשב"ש ולמינהל מקרקעי ישראל.

בימ"ש השלום מציין כי נציג החברה הקבלנית/המשיבה נפגש ב- 12.4.99 או בסמוך לכך עם נציגי משב"ש במטרה לקבל לוח זמנים להשלמת עבודות הפיתוח בשכונה. המועד שננקב לסיום עבודות הפיתוח על ידי משב"ש נקבע ליולי 2000. עובדה זו נקבעה בפסק הדין על סמך נספח ד' להגנה.

לאחר שהמשיבה קבלה לוח זמנים זה החלה ב- 1999 להתקשר עם המערערים בחוזים לרכישת דירותיהם.

בהסכמים נקבע מועד האכלוס ל- 30.8.00.

בתחילת 2000 לקראת סיום עבודות השלד נכחה המשיבה כי משב"ש אינה עומדת בלוח הזמנים דבר העלול לגרום לאיחור במסירה והתריעה פעמים רבות על כך ואף קיימה פגישה עם משב"ש בעניין זה ב- 18.2.01.

משב"ש חיברה את השכונה לרשת הביוב העירונית בצומת חניתה באמצע חודש מאי

2001. כשבועיים מיום חיבור השכונה לרשת הביוב ניתן אישור איכלוס לפרוייקט (טופס 4 ניתן ב- 8.6.01). בסמוך לאחר מכן אוכלסו דירות התובעים.

המדובר הוא באיחור של כ- 10 חודשים בממוצע לכל תובע ביחס למועד המסירה המוסכם.

בית המשפט סבר כי העובדה שהדירות נמסרו מיד לאחר קבלת טופס 4 תומכת בטענת המשיבה, שלא נסתרה ממילא, כי העיכוב נבע ממחדל משב"ש ולא מעיכוב של הנתבעת.

בית המשפט התרשם כי המשיבה עשתה כל שלאל ידה לזרז את משב"ש ולהאיץ בה ואף עשתה להקלת סבלם של הרוכשים באפשרה להם לאחסן ציוד טרם המסירה ואף בלקחה על עצמה עבודות שהיו מוטלות על משב"ש (כמו תאורת רחוב) הכל כדי לאכלס את הדירות בכל ההקדם ולהקטין את הנזק.

2.         בית המשפט קבל כי הסכמי הרכישה הנם חוזים אחידים כהגדרת ס' 2 לחוק חוזים אחידים תשמ"ג - 1982. בית המשפט לא ראה בס' 6.2 להסכמים משום תנאי מקפח בציינו כי מדובר בסעיף מקובל בחוזי מכר דירות שקבל בנוסח דומה הכשר מבית הדין לחוזים אחידים והוכר בפסיקה כתנאי מקובל ולגיטימי.

            עוד בדק האם ס' 6.11 להסכמים הוא משום תנאי מקפח. בית המשפט ציין כי כוונת המשיבה היתה להטיל את הסיכון על התובעים ולהסיר מעצמה את האחריות. לגישתו הצדדים היו בעלי מידע שווה וכל מי שקנה דירה בשכונה החדשה קנה דירה על הנייר בידעו כי מוקם יישוב חדש חסר תשתיות וכי חובת הפיתוח בלעדיה אין ושאינה תלויה בנתבעת מוטלת על משב"ש.

            מסקנתו של בית המשפט היתה, כי:

" 25.      במבחן התוצאה, אני סבורה כי עיכוב של 7 חודשים (מעבר ל- 3 המותרים בכל מקרה), בשל אי סיום עבודות תשתית כוללות לשכונה החדשה אינו חורג, למיצער, מהמקובל במציאות הישראלית דהיום בה העשיה הממשלתית, בהיעדר מוטיבציה המאפיינת את היזמות הפרטית, משתרכת בעצלתיים ומפגרת במועדי ביצוע".

לגישתו, לא מן הנמנע כי לו צרפו התובעים את משב"ש כנתבעת עצמאית יכלו להפרע את נזקיהם אך לאחר ששקל את שיקולי הסבירות וההגינות תוך איזון בין אינטרסי הצדדים ציין כי "לא נראה לי נכון במערכת היחסים רוכש-קבלן בעניננו להעדיף את נזקיהם של התובעים על נזקיה של הנתבעת ואת האינטרסים הלגיטימיים שלה שדאגה לכלכל במחשבה תחילה ולידע את התובעים על כך".

סיכומו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה. בנסיבות הענין הואיל והתובעים לא "חטאו" בדבר, פטר אותם מהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבעת.