פסק-דין בתיק עא 2334/04

השופט ר.שפירא:

1.         הרקע לערעור:

בפנינו ערעור על פסק דין מיום 28.1.04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) בתיק אזרחי 11883/97. כמו כן, בפנינו ערעור על שתי החלטות נוספות שניתנו במסגרת התיק הנ"ל - החלטה ראשונה מיום 4.11.01 בה דחה בימ"ש קמא את בקשת המערער לקבל כראיה לתיק ביהמ"ש דו"ח סיכום אבחון מקצועי שניתן לגבי המערער על ידי המרכז לאבחון, הכשרה ושיקום מקצועי חדרה לפי הזמנת המל"ל כחלק מתהליך קביעת הנכות של המערער ומשמעותה התפקודית; והחלטה שניה מיום 31.3.03 בה דחה בימ"ש קמא את בקשת המערער להגיש את חוות דעתו של ד"ר שאול נבון, פסיכולוג שיקומי-רפואי-חברתי-תעסוקתי, אשר הכין חוו"ד מומחה לגבי הערכת מצבו השיקומי הנוכחי של המערער, צרכי השיקום שלו ועלויותיהם הכספיות.

מטעם המשיבה הוגש ערעור שכנגד על רכיבים מסוימים בפיצוי שנפסק בפסק דינו של בימ"ש קמא.

המערער, אלי סספורטס, נפגע ביום 12.9.95 בתאונת עבודה. לטענתו, נפל לאחור במהלך העמסת מוצרי חלב על משאית ונפגע בגבו. לפי עדותו, בעת שמשך את המשטח מכיוון המחסן אל המשאית, כשגבו אל המשאית, נקלעה רגלו לתוך מרווח מצדו של הגשרון עליו עמד ואשר חיבר בין המחסן למשאית, והוא נפל לאחור כשארגזי הסחורה נופלים יחד עמו. המרווחים שנוצרו לצדי הגשרון נוצרו מאחר והגשרון היה צר מרוחב המשאית (ראה  ת/1 בתיק בימ"ש קמא).

המערער טען בפני בימ"ש קמא כי נזקיו נגרמו בשל רשלנות המשיבה, מעבידתו. כן טען כי אינו יכול לבצע פעולות פיזיות יומיומיות ולו הפשוטות ביותר.

המשיבה טענה בפני בימ"ש קמא כי המערער שיקר והגזים בתיאור הנזק שנגרם לו וזאת במטרה לקבל כספים שאינם מגיעים לו כפיצוי. כן טענה המשיבה כי התאונה לא ארעה בנסיבות להן טוען המערער, כי נסיבות התאונה אינן מטילות עליה אחריות וכי קיימת רשלנות תורמת מצד המערער לתאונה. 

בימ"ש קמא קבע כי יש לקבל את גרסתו של המערער ביחס לאופן אירוע התאונה וביחס לשיטת העבודה הנוהגת אצל המשיבה. נקבע כי המשיבה לא יצאה ידי חובתה להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות הנובעות מאופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה ואשר ניתן לצפותן מראש. לכן, קבע בימ"ש קמא, כי יש לייחס למשיבה אחריות לתאונה. כן נקבע כי אין ליחס למערער אשם תורם כלשהוא.

באשר לנזק מינה ביהמ"ש כמומחה מטעמו את פרופ' סודרי וזאת לאור הפער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. פרופ' סודרי קבע כי נותרה למערער נכות משוקללת של 37% לצמיתות בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד שדרה מותני ובגין פגיעה נוירולוגית בינונית משמאל. כן מצא המומחה כי יש לזקוף שליש מן הנכות האורתופדית על חשבון מצב קודם וקבע כי נותרה למערער נכות צמיתה בשיעור 28% בעקבות התאונה.

בימ"ש קמא דחה את טענותיו של המערער כי אינו מסוגל לבצע פעולות פשוטות יומיומיות וזאת לאור עדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש וסרטי המעקב שהוצגו על ידי המשיבה לפיהם המערער מהלך היטב באמצעות קביים ועובר לכיסא הגלגלים כאשר הוא מגיע למשרדי המל"ל.

נקבע כי כושר השתכרותו של המערער נפגע פגיעה חמורה בשל מצבו הרפואי ובשל נתוניו האישיים (המערער עבד בסבלות כל חייו והינו חסר השכלה וחסר הכשרה מקצועית). מאידך, נקבע כי המערער לא ניסה מעולם לשקם עצמו או לחזור לתפקוד תעסוקתי וכך להקטין את הנזק שנגרם לו בשל התאונה. לכן קבע בימ"ש קמא למערער אובדן כושר השתכרות בשיעור של 75%. כן נקבע כי אין לפסוק למערער פיצוי בגין עזרת צד ג', פרט לפיצוי בגין עזרת בני משפחתו בגין התקופות הסמוכות לניתוחים שעבר. בנוסף, נפסק סכום גלובלי בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד וסכום נוסף בגין כאב וסבל. נקבע כי המערער לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים בשל אי תשלום החזרי  משכנתא בשל התאונה.

במסגרת הדיון בתיק העיקרי בבימ"ש קמא הוגשו מטעם המערער בקשות להגשת דו"ח סיכום אבחון מקצועי שניתן לגביו על ידי המרכז לאבחון הכשרה ושיקום מקצועי חדרה ולהגשת חוו"ד של ד"ר שאול נבון, פסיכולוג שיקומי-רפואי-חברתי-תעסוקתי לעניין הערכת מצבו השיקומי של המערער וצרכי השיקום שלו ועלויותיהם הכספיות. בימ"ש קמא דחה בקשות אלו.

בהחלטה מיום 4.11.01 קבע בימ"ש קמא כי אין להתיר הגשת דו"ח האבחון והיעוץ המקצועי שהינו בגדר חוות דעת ולא ניתן להביאו בפני ביהמ"ש אלא בדרך שנקבעה בחוק להגשת חוות דעת.

בהחלטה מיום 31.3.03 קבע בימ"ש קמא כי אין להתיר הגשת חוות דעת מומחה נוספת מצד המערער בנקודת זמן זו וזאת לאור תקנות סדרי הדין (עדות מומחים), התשט"ו - 1954, לפיהן היה על המערער להגיש את חוות הדעת מטעמו לא יאוחר מ- 20 יום לפני המועד שנקבע לשמיעת הוכחות. נקבע גם כי אין לסטות מהוראה זו במקרה זה מאחר והמערער לא הציג כל טעם כן ואמיתי לאיחור בהגשת חוות הדעת.

כאמור לעיל, המערער מערער על שתי החלטותיו של בימ"ש קמא ועל פסק הדין והמשיבה מערערת מנגד על רכיבים מסוימים בפסק הדין.

2.         טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד:

באשר להחלטה מיום 4.11.01 טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא כאשר דחה את בקשת המערער וסרב לקבל כראיה את דו"ח סיכום האבחון המקצועי שניתן על ידי המרכז לאבחון, הכשרה ושיקום מקצועי חדרה לפי הזמנת המל"ל. לטענת המערער, דו"ח האבחון המקצועי אינו מהווה חוות דעת כשם שהערכת וועדת הרשות במל"ל לגבי הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל לגבי המערער אינה מהווה חוות דעת והגשתה אושרה על ידי בימ"ש קמא. כן טוען המערער כי דו"ח האבחון המקצועי אינו שונה מכל תעודה רפואית אחרת שביהמ"ש קמא היה צריך לקבל כראיה. הוא הוכן כחלק מהטיפול השוטף הרגיל של המל"ל במערער. בנוסף, טוען המערער כי לא הייתה כל סיבה עניינית לסרב לקבל את הדו"ח כראיה וכי סירוב זה פגם בקביעה שנעשתה בפסק הדין על בסיס נתונים חסרים.