פסק-דין בתיק עא 2289/07

1. בפני בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על ידי בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן " הבנק") כנגד הגות הספר היהודי 1995 בע"מ (בפירוק), כנגד ספרי קודש המרכז 1993 (בפירוק), וכנגד אביעד אנסבכר (להלן: " המנהל") ועניינה - החלטתו של כב' הרשם א. אורנשטיין מיום 22.2.07 ליתן למשיבים פטור חלקי מתשלום אגרת בית משפט (להלן: " ההחלטה").

העובדות הצריכות לעניין

2. המשיבות 1 ו- 2 (להלן: " החברות") הן חברות פרטיות המצויות בפירוק ואילו המשיב 3 - המנהל - הינו מנהלן ובעל השליטה היחיד בהן (סעיף 3 לכתב התביעה).

המשיבים הגישו כנגד הבנק תובענה כספית על סך 23,511,715 ש"ח, וזאת בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם, במסגרת פעולות שננקטו כנגדם על ידי הבנק בנסיונותיו לגבות מהם חובות. המשיבים טוענים כי לא היתה בידי הבנק עילה לפעול לגביית החובות, וכי הוא נהג שלא כדין בבטוחות שהיו בידיו. עוד בפיהם טענות נוספות המפורטות בכתב התביעה.

סכום התביעה מורכב מנזק לחברות בסך של כ- 21 מיליון ש"ח, והיתרה הינה נזקו של המנהל.

המשיבים הגישו בקשה לפטור מאגרה, וכב' הרשם א. אורנשטיין קיבל את בקשתם באופן חלקי, ומכאן הערעור אשר בפני אשר הוגש על ידי הבנק הטוען כי לא היה מקום למתן הפטור החלקי.

החלטת כב' הרשם א. אורנשטיין

3. הרשם סקר בהחלטתו את ההלכות הנוהגות בבקשות לפטור מאגרה, ובישמו הלכות אלו על המקרה שבפניו קבע כי החברות מצויות במצב של חדלות פרעון " באופן המונע מהן את היכולת לשאת בסכום האגרה" (עמ' 7 להחלטה, שורות 18-17).

באשר לסיכויי התביעה, הגיע הרשם המלומד למסקנה " כי לצורך השלב שלפני, עומדות החברות במבחן האמור, וזאת באשר למרבית הנזקים הנטענים..." (עמ' 9 שורות 13-11), ובבודקו את " הסיכויים באשר לסכומי הנזק" (עמ' 11 שורה 14) הגיע הרשם המלומד למסקנה כי ראש הנזק בעילה לפי חוק איסור לשון הרע אינו מבוסס דיו, ומשכך "לא ראיתי מקום לפטור את החברות מתשלום אגרה עבור ראש נזק זה" (עמ' 11 שורות 25-24).

באשר למנהל - הרשם התייחס למשאבים הכספיים העומדים לרשותו, וקבע כי הוא "לא עמד בדרישות... על פי ההלכה" (עמ' 8 שורות 19-18), ומשכך, דחה את בקשת המנהל לפטור מאגרה.

טענות הבנק בערעור

4. הבנק טוען כי בניגוד למסקנותיו של הרשם, לא עמדו המשיבים בנטל הרובץ לפתחם, לא בשאלת חוסר יכולתם  לשלם את האגרה, ולא בשאלת סיכויי התביעה.

הבנק טוען כי המשיבים " הצהירו בבית המשפט המחוזי בירושלים על יכולתם לגייס את כספי האגרה מצדדים שלישיים" (סעיף 10.2 לערעור) במסגרת בקשתם לאישור התביעה, וכי על סמך הצהרה זו התקבל האישור להגשת התובענה.

עוד טוען הבנק כי הרשם התעלם מיכולתו של המנהל לשלם את האגרה גם בכל הנוגע לתביעת החברות, להבדיל מתביעתו האישית, וכן טוען הבנק כי התביעה נעדרת עילה, באשר המשיבים הודו כבר בפני בית המשפט הנכבד בקיומו של חוב לבנק, ומשכך, היה על הרשם לדחות את בקשתם לפטור מאגרה.

תשובת המשיבים בערעור

5. המשיבים עותרים לדחיית הערעור. לדבריהם, " החלטת כב' הרשם מבוססת, יוצרת איזון נכון בין האינטרסים... ההחלטה מפרידה היטב בין עילת התביעה האישית לעילת התביעה של החברות..." (סעיף 1 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבים) וכי יש להותירה על כנה מהטעמים המפורטים בתשובתם.

בדיון בבית המשפט טען ב"כ המשיבים כי מלכתחילה אין לבנק מעמד בשאלת הפטור, וכי רק המדינה היא בעלת מעמד ואינטרס לערער על החלטת הרשם, ומשלא עשתה כן, יש לדחות את הערעור שהוגש על ידי הבנק.

            דיון

6. תקנה 3(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח-1981 (להלן: " התקנות") מציבה שני תנאים מצטברים לצורך קבלת פטור מתשלום אגרה:

האחת - חוסר יכולת כלכלית לשאת בסכום האגרה.

השניה - ההליך מגלה עילת תביעה.

העול להוכחת התנאים מוטל על כתפי מבקש הפטור (ע"א 229/89 חיים מצא נ' ציפורה מצא ואח', תק-על 89(2) 732).