פסק-דין בתיק עא 2268/01

השופטת מיכל רובינשטיין:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט דוד גדול) בת.א. 8188/99 מיום 14/5/01, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים בגין הפרת זכרון דברים והם חויבו לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.

רקע עובדתי

2. המשיבים הינם בעלי נחלה במושב כפר יעבץ. מכח היותם בעלי נחלה במושב זכו המשיבים בזכות להירשם כחוכרי מגרש במסגרת תוכנית הרחבה במושב, ואת זכותם זו מכרו למערערים. ביום 4/2/1996 חתמו הצדדים על זכרון דברים, לפיו נמכרה למערערים הזכות לקבל מגרש לבניה במסגרת ההרחבה של המושב במחיר 40,000$.

3. בהתאם לאמור בזכרון הדברים שלמו המערערים למשיבים את סכום התמורה וזאת עוד לפני המועד שסוכם, ואילו המשיבים חתמו על מכתב לועד המושב בו נאמר כי הם מעבירים את זכותם לקבל את המגרש למערערים. לאחר ששילמו את תמורת העסקה בקשו המערערים לקבל מגרש חליפי לזה שהוצע להם תחילה ובקשתם נתקבלה.

4. בינתיים העביר ה"משקם" דרישת תשלום בהתאם להחלטה 737 של מנהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) כתנאי למימוש זכות ההרחבה. בעת שהועברה הדרישה האמורה כבר נחתמו הסכמי פיתוח מול המינהל לגבי רוב המגרשים שהוקצו להרחבה, ובמושב כפר יעבץ נותרו סך הכל ששה מגרשים שדרישה זו חלה עליהם. אחד מן המגרשים הללו היה המגרש אותו בחרו המערערים מבלי שהיתה להם ידיעה אודות כך.

5. ביום 20/8/96 פנו המערערים למשיבים על מנת שהאחרונים ישאו בתשלום הסכום שנקב המשקם כדי שיוכלו לקבל את ההפניה למינהל להשלמת העיסקה. המשיבים כפרו בחובתם לשלם ועל כן נאלצו המערערים לשאת בתשלום הסכום האמור על מנת שתפתח דרכם לחתימה על הסכם הפיתוח ולהתחלת הבניה על הקרקע.

6. המערערים לא השלימו עם סירובם של המשיבים לשאת בעלות התשלום שנדרש על ידי המשקם ועל כן פנו לבית משפט השלום בתביעה להשבת הסכום ששילמו וכן לפיצוי בגין נזקים נוספים שספגו לאור סירוב המשיבים לשלם.

פסק הדין של בית משפט השלום

7. בית משפט השלום קבע, כי בעת חתימת הצדדים על זכרון הדברים עמדה בתוקף החלטה מס' 612 של המינהל. רק לאחר מכן נכנסה לתוקף החלטה מספר 737 אשר תקנה את החלטה 612 והיוותה את הבסיס לדרישת המשקם. עוד קבע כי הצדדים וכן המתווך שטיפל בעיסקה לא ידעו ולא הכירו את הוראות החלטת 612 ו 737 וכיוון שכך, ובדגש על המערערים, נסתר מהם כי היה עליהם להזדרז ולהשלים את כל הסידורים מול המינהל ולחתום על הסכם הפיתוח עובר ליום 29/2/96.

8. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערערים גילו קלות דעת בכך שנכנסו לעיסקת המקרקעין הנדונה ללא הכוונה מקצועית של פרקליט. עוד הוסיף בית המשפט כי הוא שוכנע שהמשיב פגש במערער מיד לאחר שדבר הדרישה הועבר לידיעתו והציע לו להשיב לו את כספו ולבטל את העיסקה ואילו המערער סרב. כמו כן קבע, כי המערערים לא הוכיחו שהמשיבים עשו דבר מה לרבות מחדל כלשהו שמנע את השלמת העיסקה לפני יום 29/2/96.  לאור האמור הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את תביעת המערערים בכל הנוגע להחזר התשלום ששלמו למשקם.

9. באשר לתביעת המערערים להשיב להם את דמי השכירות לששה חודשים הרי שגם היא נדחתה ע"י בית המשפט, לאחר שקבע כי עדותם של המערערים היתה הססנית וכללית ללא פירוט וללא יצירת קש"ס.

טענות הצדדים

10. לטענת המערערים, טעה בית המשפט בניתוח המשפטי והעובדתי של הסיטואציה נשוא התביעה. החוב בגינו מונה משקם למושב הוא חוב עבר של המושב וחבריו שרבץ על זכויותיהם בנחלות. על כן גם כתב המשקם בהחלטתו מיום 21/7/96 כי החוב שישולם בסך 23,184 ש"ח ייחשב כתשלום על חשבון חובו של בעל הנחלה לו הקונו זכויות במסגרת ההרחבה. מעבר לכך,טעה בית המשפט כשקבע, כי בעת חתימת זכרון הדברים ביום 4/2/96 היתה החלטת המינהל 612 בתוקף, שכן החלטה זו בוטלה כבר ביום 17/12/1995 על ידי החלטה 737 שנכנסה לתוקפה עוד באותו יום.

11. כמו כן טוענים המערערים, כי לא חלה עליהם כל חובה למהר ולחתום על הסכם פתוח לפני מועד מסוים, שכן הדבר לא צוין ולא נאמר בזכרון הדברים. היתה זו אי ידיעתם של שני הצדדים ואין כל הגיון בכך כי דווקא על המערערים יוטל הנטל לדעת על החלטות המשקם ולפעול במהירות על פי הן מבלי שהדבר נדרש מהם על ידי המשיבים.

12. כמו כן סבורים המערערים, כי אין כל בסיס לקביעת בית המשפט קמא, לפיה הצעתו של המשיב למערער לבטל את ההסכם מביאה לדחיית התביעה. למשיב לא היתה כל עילת ביטול ועל כן לא היתה כל חובה על המערערים, שעמדו על קיום העיסקה ושילמו את תמורתה, להסכים לביטולה.

13. המשיבים מדגישים, כי החלטת המשקם נתנה כמעט חצי שנה לאחר שהצדדים חתמו על זכרון הדברים ביניהם, ואין ספק כי לא מיהרו לממש את זכותם. המשיבים מצידם  בצעו במועד את כל התחייבויותיהם על פי זכרון הדברים ולא גרמו לכל עיכוב בעיסקה.

14. בניגוד לנטען על ידי המערערים, טוענים המשיבים, כי התשלום שנקבע על ידי המשקם אינו קשור במשיבים או בחובם לאגודה אלא זהו סכום שכל אחד מששת המגרשים חויב בו בשל ערך הזכות שהוא מכר או ימכור. לאור האמור מתבקשת המסקנה, כי עד לחתימת זכרון הדברים כלל לא היה קיים החוב למשקם שנוצר רק לאחר שינוי החלטת המנהל ועל כן לו פעלו המערערים באופן סביר ותוך זמן סביר היה המינהל חותם להם על חוזה הפיתוח והמגרש היה שלהם ללא דרישת התשלום הנוסף.
15. באשר לעילת התביעה הנזיקית ולתביעה להשיב את דמי השכירות ששולמו בחודשי העיכוב, הרי שתביעה זו לא הוכחה ומכל מקום אין ספק כי למערערים אשם תורם של 100%.

דיון

16. מושב כפר יעבץ, כמו מושבים רבים אחרים, יצא בתוכנית הרחבה בהתאם, בין היתר, להחלטה 612 של מנהל מקרקעי ישראל. המשיבים, כחברי המושב ובעלי נחלה בו, זכו בזכות להירשם כחוכרי מגרש בתוכנית ההרחבה במושב, זכות אותה מכרו למערערים במסגרת זכרון הדברים.

17. בניגוד לקביעת בית המשפט הנכבד קמא, הרי שבעת שנחתם זכרון הדברים לא היתה החלטה 612 של המינהל בתוקף אלא דווקא החלטה 737. החלטה 737 נכנסה לתוקף ביום 17/12/95 וביטלה את החלטה 612 (סעיף 12) תוך שהיא קובעת בסעיף 11 כי :