פסק-דין בתיק עא 2244/01

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 24065/90 (כבוד השופט ד"ר ק. ורדי) מיום 8.5.01 לפיו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבה לתשלום יתרת חוב בחשבון שנוהל באחד מסניפיה (להלן: " פסק הדין"). בכלל הערעור גם ערעור על החלטת בית משפט השלום מיום 8.11.00 אשר קיבל מסמך (נ/4), כראיה לעצם קיומו בידי המערער.

רקע

1.         המערער הינו תאגיד בנקאי שבסניפו שביהוד ניהלה המשיבה חשבון מס' 201960 בהתאם לחוזה דביטורי כללי שנחתם בין הצדדים ביום 4.10.83 (להלן: " החשבון" ו" חוזה דביטורי כללי", בהתאמה).

2.         המערער העניק למשיבה אשראי, ומשלא עמדה בהתחייבותה להחזירו, הגיש לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר בסך של 163,649 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה, 31.5.90). בית המשפט קיבל את בקשתה של המשיבה למתן רשות להתגונן בהתאם לתצהירו של מר שאול זלוף,  מנהל המשיבה (להלן: " זלוף").

3.         להגנתה טענה המשיבה טענות הגנה שונות, כשהרלוונטיות לערעור זה הינן הטענות אותן קיבל בית משפט השלום כמפורט להלן:

א.         אחד מסלעי המחלוקת בין הצדדים היתה הלוואה דולרית שניטלה על ידי המשיבה שיתרתה נכון ליום 31.3.85 עמדה על 127,218 $ ופרעונה בשלושה תשלומים שנתיים בסך של 42,406 $ החל מיולי 1985 (להלן: " ההלוואה הדולרית").

א.1       המשיבה טענה כי על ההלוואה הדולרית חלה, בנוסף לחוזה הדביטורי הכללי, גם " תוספת לחוזה דביטורי כללי בעניין הלוואה מקווי אשראי".  תוספת זו, כך על פי המשיבה, קובעת שעורי ריבית נמוכים משעורי הריבית הקבועים בחוזה הדביטורי הכללי. דא עקא, לא היה בידי המשיבה להמציא את אותה תוספת, אלא בעיצומו של הליך ההוכחות בהגישה טופס/דוגמא הנושא לוגו של המערער, וכותרתו " תוספת לחוזה דביטורי כללי בעניין הלוואה מקווי אשראי". בתחתיתו של הטופס מופיע מספר קטלוגי וכן הסימון (4/83). שם הלווה בטופס לא היה מלא וחתימת מי מהצדדים לא התנוססה עליו. קרי, עסקינן בטופס ריק שטרם מולא או נחתם, המהווה דוגמא לסוג זה של טפסים. 

חרף התנגדותו של המערער להגשת המסמך קבעה הערכאה הראשונה כי אמנם הנסיבות האופפות הימצאותו בידי זלוף לוטות בערפל, אולם מדובר במסמך סטנדרטי, של המערער עצמו שיש בו מספר קטלוגי וניתן בנקל לבדוק אם אותנטי הוא אם לאו. זלוף הסביר שהוא פנה למומחים שונים בענייני בנקים ואחד מהם, עליו לא ידע להצביע, מסר לו את המסמך. טופס זה, שסומן נ/4, התקבל כראיה לעצם המצאותו בידי המערער, ובית המשפט העביר אליו את הנטל להשיג על קיומו. 

המערער, לאחר בדיקה, הודיע כי אינו שומר על מסמכים משנת 1983 וכי אין לו אפשרות לקבוע האם נ/4 הינו מקורי, אלא אם ימסרו לו פרטים כגון: ממי נמסר נ/4, אימתי, היכן וכד'. בית משפט השלום קבע כי תמוה הדבר בעיניו שאין המערער שומר דוגמאות של טפסים לפי מספרים קטלוגיים, ומשהוכח כי תוספת זו היתה מושא להתדיינות בפסקי דין שונים בהם היה קשור המערער, הסיק בית המשפט כי נ/4 הינו דוגמא אותנטית לקיומה של תוספת לחוזה במועד נטילת ההלוואה הדולרית. מכאן עשה השופט המלומד צעד נוסף, ובהסתמך על אזכורו של מסמך כדוגמת נ/4 בבקשה לקבלת ההלוואה הדולרית [ראו נספח ד לת/1 מיום 8.7.94] קבע שלא זו בלבד שנ/4 היה בשימוש אצל המערער באותה תקופה, אלא שהיה קיים כחלק מההלוואה הדולרית במקרה הספציפי דנן.  עד כאן הפן העובדתי.

א.2       בפן המשפטי קבע בית המשפט כי על פי הפסיקה לא היה המערער רשאי לפרוע את ההלוואה הדולרית מתוך החשבון שהיה ביתרת חובה (להבדיל ממצב בו החשבון היה ביתרת זכות) , אלא אם הוסכם על כך עם הלקוח - דבר שלא הוכח בפועל.

א. 3      סיכומו של דבר קבע בית המשפט כי המערער המיר את ההלוואה הדולרית המסובסדת בהלוואה נושאת ריבית חריגה, ואכף על המשיבה, ללא הסכמתה, הלוואה חדשה בתנאים חדשים הפועלים לרעתה. בהעדר הסכמת המשיבה לביצוע כאמור, יש לזכות את החשבון בסך של 127,466 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה), המהווה חיוב יתר בהתאם לחוות דעת המומחה שהוגשה על ידי המשיבה.

ב.         מחלוקת אחרת בה הכריע בית המשפט לטובת המשיבה עסקה בחיוב החשבון, בטעות, בגין עיקול. אשר על כן זוכה החשבון בסכום של 3,774 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה).

ג.          ולבסוף, הורה בית משפט השלום על זיכויו של החשבון בהמחאה, שנמסרה על ידי "רפאל" ואשר היתה אמורה להיות מופקדת בחשבון, אולם הופקדה בחשבון אחר.

לאור האמור (לרבות טענה נוספת אותה קיבל בית המשפט שעניינה מספר ימות השנה לצורך חישובי ריבית - קביעה שאין המערער חולק עליה בערעור זה) הגיעה הערכאה הראשונה למסקנה כי יש לדחות את תביעת המערער ולחייבו בהוצאות, שכן סך הסכומים שיש לזכות בהם את חשבון המשיבה עולה על סכום התביעה.

4.         מכאן ערעור זה בו מעלה המערער מספר טענות: האחת, לגבי קבלתו של נ/4 כראיה, וכיוצא בזה השפעתו על תנאי ההלוואה הדולרית, השניה לגבי חוות דעת המומחה מטעם המשיבה, השלישית בדבר העיקול שבוצע בחשבון והרביעית לעניין הפקדת ההמחאה מרפאל.

אולם, ועוד קודם לכן, העלתה המשיבה טענה דיונית שעניינה מועד הגשת הערעור, כמפורט להלן.

דיון

מועד הגשת הערעור

5.         בית משפט השלום נתן את פסק דינו ביום 8.5.01, במעמד ב"כ הצדדים.

לאחר שיצאו הפרקליטים מן האולם שם לב השופט המלומד כי נפלה טעות בסעיף האחרון בפסק הדין המהווה סיכום דבריו, ובמקום " התוצאה הינה שסה"כ יש לזכות את התובע בסכומים הבאים ..." [הדגשה אינה במקור] צריך היה להיות כתוב כי יש לזכות את הנתבע (המשיבה בערעור זה). בית המשפט, מיוזמתו, תיקן את הטעות והורה למזכירות לשלוח לצדדים עותק מהחלטתו ואת העמוד המתוקן [ראו החלטת בית המשפט מיום 8.5.01, נספח ג' לערעור] (להלן: " ההחלטה המתקנת").