פסק-דין בתיק עא 2220/04

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל מיום 31 במרץ 2004במסגרת ת.א. 1576/03 בבש"א 1756/03 לפיה נקבע כי צו המרווה אשר הוטל על נכסי המערער במעמד צד אחד, ישאר על כנו, קרי, נתקבלה בקשתו של המשיב להטלת צו להגבלת שימוש בנכס של המערער.

העובדות.

ביום 26 בפברואר 2003 הוגשה מטעם המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום  4,667,440.5 ש"ח. התובענה הוגשה נגד חברת אם.בי.אי. זכייניות בע"מ וכנגד המערער ואחיו, מכוח כתב ערבות לחובות החברה עליו חתמו השניים.

עם הגשת התביעה, הגיש המשיב בקשה למתן צו להגבלת שימוש בנכס במעמד צד אחד. בגוף הבקשה נטען כי הסתבר לבנק שהמערער עתיד לקבל סך של כשלושה מיליון דולר ארה"ב ישירות או באמצעות תאגיד שבשליטתו בגין עסקת מכר של זכויות בחברת POKKA B.V.   אשר בה היו לו זכויות.

ביום 26 בפברואר 2003 נתן כב' הרשם החלטה במעמד צד אחד, לפיה ציווה על הגבלת השימוש בנכס על סמך הבקשה ונספחיה. כמו כן נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים.

ביום 13.08.2003 ניתן ע"י בימ"ש קמא לבקשת המשיב צו עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי המערער בבנק הפועלים בע"מ עד לסכום של 5 מיליון ש"ח, מכוחו של צו זה, עוקלו אצל המחזיק כ- 37 אלף ש"ח.

המסגרת הנורמטיבית.

כותב כבוד הנשיא גורן, בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה שביעית, הוצאת סיגא, (בעמודים 249-250):

"בתקנות החדשות מתשס"א הוספה תקנה חדשה (תקנה 383) שלא הייתה מוכרת בתקנות הקודמות אלא בפסיקה בלבד. התקנה מצויה בסימן הדן ב'עיקול זמני' בפרק כ"ח, אולם אינה מהווה סעד זמני של 'עיקול זמני'. למרות שתקנה מבודדת זו אינה דנה בעיקול רגיל, היא הוכללה בסימן זה בשל קרבתה הרעיונית אליו. צו זמני זה מקורו במשפט האנגלי והוא אומץ בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בישראל. מדובר בצו מסוג מרווה- Mareva Injunction .

תקנה זו קובעת, כי בית המשפט או הרשם רשאי להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. בתקנה זו הוגדר המונח 'נכסים'  - לרבות נכסים המצויים מחוץ למדינה. הצו הוגדר כ'צו מניעה זמני', המגביל את הנתבע מלהוציא נכסים מתחום שיפוט או מלשנות את מצבם בתוך תחום השיפוט כדי שאם התובע יזכה בפסק דין נגד הנתבע, יהיו די נכסים של הנתבע בתחום שיפוטו של בית המשפט שמתוכם יוכל התובע לממש את פסק הדין. כלומר, בצו זה משולבים יסודות מדיני העיקול, מאחר שהצו מתייחס לחפץ, עם יסודות מדיני צו מניעה, שכן מדובר בחיוב אישי ולא חפצי."

בת"א 2233/04 אוקון נ' זקס פ"מ תשנ"ב(1) 184, בעמוד 187 נקבע כי, ניתן להוציא צו "מרווה" לגבי נכס של הנתבע הנמצא מחוץ לישראל, שכן הצו הוא אישי ומופנה אל הנתבע הנתון לסמכות שיפוטו של בית המשפט הדן בבקשה. (שם בעמוד 250).

כב' השופט א' ריבלין דן בהיבטיו השונים של הצו הייחודי ברע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר - תאגיד חוץ נ' כאלד קטב פ"ד נז(6)1, 7-8:

"משנמצאנו למדים כי ניתן להעניק כיום בישראל "צו מרבה" בעל תחולה עולמית, מכוח הוראת תקנה 383, עלינו לקבוע עוד מהם התנאים להענקת סעד זמני זה. תנאי מקדמי הוא, כמובן, שהאדם כלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי. מוציא הצו, התנאים האחרים מנויים בתקנה עצמה, ראשית, מחילה התקנה עצמה את התנאים הכללים למתן סעד זמני, בהפנותה לסימן א' לפרק כ"ח לתקנות, שעניינו סעד זמני. בתקנה 383 נדרשות גם ראיות מהימנות לכך שאי מתן הצו יכביד על אפשרות ביצוע פסק הדין.

לדעתי בשוקלו התקיימות של תנאי זה, על בית המשפט לבחון האם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על מנת להבטיח את קיומו של פסק דין לכשזה יינתן, אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחולה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא דופן."

באשר לכמות הראיות הנדרשת להוכחת הטענה לפיה לנתבע נכסים מחוץ לתחום השיפוט מוסיף כב' השופט ריבלין ומבהיר:

"מובן שאין להסתפק בטענות בעלמא כי נתבע הוא בעלים של נכס כלשהו מחוץ לישראל, במיוחד לאור העלויות האמורות הכרוכות במתן 'צו מרבה'. מנגד, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן יהיה להביא, בשלב המקדמי של בקשת סעד זמני, ראיות מוחלטות לקיומה של זכות בנכס הנמצא מחוץ לישראל. פירוט שכזה בדבר הזכות הנטענת בנכס אינו הכרחי, הואיל וכאמור, עסקינן בצו אישי ולא בצו החל ישירות על הנכס." (שם בעמ' 9).

מן המקובץ עולה כי היה על המשיב להראות קיומה של עילת תביעה, הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה, קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק הדין לכשינתן וכן העדר נכסים בישראל ובמקביל זכויות בנכס שלגביו מתבקש הצו.

טענות המערער.

ב"כ המערער טוען כי כב' הרשם לא נתן משקל מספיק לחובה המוטלת על מבקש הצו להניח תשתית ראייתית לעילת התביעה והראיות התומכות בה. עוד נטען כי כב' הרשם העביר למעשה את נטל הראיה על שכם הנתבע להוכיח חלק מהתנאים שהוכחתם מוטלת על המשיב.

את עיקר חיציו הוא מפנה כנגד ההסתמכות על ראיה פסולה שהגיעה לידי הבנק תוך הפרה של חוק הגנת הפרטיות וחובת הסודיות של הבנק.

אדון בטענות המערער בהתייחס לכללים שפורטו לעיל.