פסק-דין בתיק עא 2201/06

ערעור זה מופנה כנגד החלטת כב' הרשם שמואל ברוך, לפיה התקבלה בקשה המשיבים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המערער.

על פי העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, בתאריך 9.10.05 ניתן פסק בורר המחייב את המערער לשלם למשיבים כ- 10.5 מליון ש"ח.

בתאריך 6.1.06 הוגשה על ידי המערער בקשה לביטולו של פסק הבורר, אשר הדיון בה טרם הסתיים, מאחר שהמערער לא הפקיד ערובה להוצאות.

בתאריך 23.02.06 הוגשה בקשה לעיכוב יציאתו של המערער מן הארץ. בבקשה פרשו המשיבים מסכת ארוכה של התדיינויות, וכן נטען כי המערער מתחמק מתשלום חובותיו וקיים חשש שיעזוב את הארץ בהמשך להתנהלותו החמקנית.

המצהירים מטעם שני הצדדים נחקרו על תצהיריהם בפני כב' הרשם, ובסיומו של ההליך ניתנה ההחלטה נשוא הערעור שבפני.

המסגרת הנורמטיבית אינה שנויה במחלוקת והעקרון לפיו ניתן לעכב יציאתו מהארץ של בעל דין רק אם קיים חשש כן ורציני שיציאתו תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק דין, משמשת נר לרגלי בית המשפט על כל ערכאותיו, בבואו לבחון בקשה לעיכוב יציאה מהארץ, בעיקר לנוכח ההגבלה הקשה על חופש התנועה שמגלם צו זה.

לפיכך, נשאלת השאלה האם עלה בידי המשיבים להראות שאכן קיים חשש שיציאתו מהארץ של המערער תסכל ביצועו של פסק הבורר (אם תדחה ההתנגדות).

בחינת תצהירו של המערער וחקירתו הנגדית מעלה כי עסקינן באדם העושה כל שביכולתו כדי להרחיק עצמו מנכסים שמהם ניתן להפרע.

רכושו העיקרי של המערער הינה נחלה בכפר מל"ל, אולם דמי השכירות המשולמים על ידי שוכרי הנחלה מועברים במלואם לגרושתו של המערער, למרות שרק מחציתה שייכת לה וזאת על פי הסכם בעל-פה, "שאני נותן לה את הכסף כדי שתעזור לילדים" (עמ' 4 שורות 6-7), דהיינו, על מנת שנושיו לא יוכלו לשים ידם על דמי השכירות של הנחלה מעביר המערער את הכסף לילדיו הבוגרים באמצעות גרושתו, על פי הסכם בעל-פה.

עוד הסתבר בחקירה הנגדית כי לאחר פטירת אביו של המערער לפני כשנה וחצי, לא נעשה על ידו דבר לחלוקת העזבון הכולל נכסי מקרקעין, זכויות "בבית רון" ברעננה ודירה. התשובה לפיה כל עוד אמו חיה הוא רואה אותה כבעלת הרכוש, אינה מעוררת אמון רב מאחר שאין כל מניעה לרשום את זכויותיו בנכסים, על פי חלקו בירושה, מבלי לפגוע באם.

עוד טען המערער כי יש לו חובות לצדדים שלישיים, אולם בעדותו הסתבר כי הצדדים השלישיים הינם הוריו אשר גם להם אינו משלם.

גם בדיון שבפני עוררה התנהלות המערער תמיהה. בתחילת הדיון התבקש עו"ד אלשייך להמציא את כתובתו של המערער, אולם למרות שניתנה לו שהות להתקשר עמו טלפונית במהלך הדיון, הכתובת לא נמסרה.

התחמקות זו מצטרפת לטענת ב"כ המשיבים לפיה בכתובתה של חברתו לחיים מכחישים שהוא מתגורר שם, כאשר בתצהיר טוען המערער כי הוא מתגורר עם בת זוגו מזה 7 שנים, אך משום מה נמנע מלציין את מענה.

גם באשר לצרכי עבודתו, הדורשים נסיעות לחו"ל, נמנע המערער מלפרט והסתפק באמירה סתמית (סעיף 4 לתצהיר).

מן המקובץ עולה כי התרשמות כב' הרשם, לפיה מדובר במי שמתפרק מנכסיו ומתחמק מנושיו מבוססת היטב בחומר שהיה בפניו.

ברע"א 4758/05 דוד אוביץ נגד נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ , נקבע על ידי כב' השופטת עדנה ארבל:

"התערבות בית המשפט בפסק בוררות היא מצומצמת ביותר ומתוחמת הן על-ידי חוק הבוררות שקובע בסעיף 24 רשימה סגורה של עשר עילות אפשריות לביטול הפסק, והן על-ידי ההלכה הפסוקה (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי (לא פורסם, ניתן ביום 22.9.03)).

לפיכך, מלכתחילה עומד מאזן השיקולים לטובתו של מבקש הסעד הזמני. על הצד שמבקש את ביטול הפסק יהיה מוטל להראות כי סיכויי הצלחתו לביטול הפסק גבוהים למרות הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה.

לחילופין יהיה עליו לעמוד בנטל כבד להראות כי מאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי, שהרי ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש ביטול הפסק פוחת המשקל הנדרש להוכחת סיכויי ההצלחה בבקשה, כל עוד אין מדובר בתביעת סרק...".