פסק-דין בתיק עא 2168/05

: | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
2168-05
9.2.2006
בפני :
שרה דותן

- נגד -
:
1. אירובט - חברה ישראלית לתעופה בע"מ
2. כרמלי יהודה
3. חיים אלון
4. אסיקום אחזקות 2000 בע"מ
5. אסיקום טכנולוגיות בע"מ
6. כרמלי יהודה בע"מ

:
1. עין דור רינה
2. עין דור ארז
3. עיזבון המנוח עמית בן דוד ז"ל
4. אריה בע"מ - חברה לבטוח
5. מדינת ישראל

פסק-דין

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם שמואל ברוך מיום 3.5.2005, ב-ת.א. 1375/03, לפיה נדחתה טענת התיישנות.

מרבית העובדות כפי שנקבעו על ידי כב' הרשם אינן שנויות במחלוקת. בתאריך 17.10.00 התרסק בחוף בית ינאי מטוס שהוטס על ידי עמית בן דוד ז"ל. במטוס היו שלושה נוסעים מלבד הטייס, עופר כהן ז"ל, ניצן עין דור ז"ל ובנו רן עין דור ז"ל שיורשיהם הם התובעים בהליך נשוא הערעור.

בין הטייס המנוח לבין ניצן עין דור הייתה היכרות על רקע עבודה וניצן ז"ל ובנו הוזמנו לטיסה שהוגדרה כ"טיסת כיף" ללא תשלום.

התביעה הוגשה ביום 20.3.2003 לאחר שחלפו כשנתיים וחצי מיום התאונה.

האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית (להלן: " אמנת ורשה") קובעת בסעיף 29(1) כי הזכות לדמי נזק פוקעת, אם לא תוגש תביעה תוך שנתיים. הוראה זו הוחלה בישראל על ידי חוק התובלה האווירית, תשל"ב - 1962, שהוחלף על ידי חוק התובלה האווירית, תש"ם - 1980 (להלן: " החוק").

בהסתמך על הוראת סעיף 29(1) הנ"ל הגישו המערערים בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות.

בד"נ 30/84 רג'ין טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים פ"ד מא(1) 589, נקבע כי לנוכח מטרתה של אמנת ורשה, שהיא החלת כללים אחידים בנושא התעופה האווירית וגיבוש כללי אחריות, שיאזנו בצורה סבירה, הוגנת ומקובלת בין זכויותיהם וחובותיהם של המובילים לבין אלו של הנוסעים הנפגעים במהלך התובלה, אין לסטות מתכלית זו על ידי שימוש בכללים פרשניים המחילים את הדין המקומי על האמנה מקום שהאמנה קובעת כללים המשרתים את תכלית האמנה ועל כן נקבע כי כל עוד האמנה עומדת בעינה, כפי שנוסחה, חייבים אנו לתת לסעיף 29(1) את הפירוש לפיו זכות התביעה פוקעת בתום שנתיים ואינה ניתנת להארכה על פי הכללים של הדין המקומי (שם עמ' 638).

הכל מסכימים כי כל אימת שעל האירוע חלים כללי אמנת ורשה יש למנות את תקופת ההתיישנות על פיה ומשכך, נשאלת השאלה האם חוק התובלה האווירית, תש"ם - 1980 ואמנת ורשה חלים על האירוע שביסוד כתב התביעה.

הטיסה שבמהלכה אירע האסון הייתה טיסה שמקום היציאה והיעד שלה נמצאים בשטחה של ישראל והיא מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"תובלת פנים".

סעיף 5(א) לחוק מחיל את הוראות אמנת ורשה גם על תובלת פנים בקובעו:

            " על תובלת פנים ותובלה מחוץ לאמנה יחולו הוראות האמנה שפורסמו ברשומות..."

סעיף 15 לחוק קובע כי:

            " על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת זכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה"

דהיינו, גם על טיסות המוגדרות כ"תובלת פנים" דוגמת הטיסה בה נספו ניצן ורן עין דור, חלה הוראת סעיף 29(1) לאמנה הקובע כי הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה שנתיים מהתאריך בו צריך היה כלי הטיס להגיע ליעדו.

לאור המוסכמות דלעיל, גדר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלת הגדרתה של הטיסה מאחר שעל פי האמור בסעיף 1(1) לאמנת ורשה " אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית - של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה..." (ההדגשה שלי ש.ד.) ונשאלת השאלה האם התמורה משמעה כל תמורה בין אם שולמה על ידי אחד המשתמשים בכלי הטיס בלבד או, כטענת המשיבים, משלא נדרש כל תשלום מהמנוחים אין לראות, מבחינתם, את התאונה כאירוע שאמנת ורשה חלה עליו.

המערערים תומכים יתדותיהם באמור בכתב התביעה להוכחת גרסתם לפיה התובלה בוצעה בתמורה והם מפנים לסעיף 12.4 לכתב התביעה שם נטען: " מדברי כרמלי לחוקר התאונה נסתבר כי הטייס חכר את המטוס מהחברה לטיסה פרטית. יצויין כי אירובט והנתבעת 3, לא היססו להחכיר לטייס את המטוס ביודעם את תכונות המטוס וכי בכוונתו לטוס עם נוסעים וזאת חרף העובדה..." ובהמשך, בפרטי הרשלנות המיוחסת לאירובט בסעיף 13.2 נטען כי " החכירה ו/או השכירה ו/או נתנה רשות שימוש במטוס לטייס...".

בבש"א 2639/03 (ת.א 3356/02) של בית משפט השלום בהרצליה, עיט שירותי תעופה בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח ברק ליאור ז"ל ואח', דנה כב' השופטת מיכל שריר בסוגיה זהה ומסקנתה הייתה שהוראת סעיף 29 לאמנה חלה גם על נוסעים אשר לא שילמו תמורת הטיסה, אלא שלמרבה הצער לא פורטו בהחלטה עובדות המקרה ואין כל ודאות שהעובדות בעניין עיט היו דומות לאלה שבענייננו ומכל מקום, אין אני סבורה שהוראות הפרוטוקול המתקן את אמנת ורשה שנחתם בהאג, המתייחס לחובת המוביל האווירי למסור כרטיס טיסה לנוסע, רלבנטיות לענייננו הן מבחינה עובדתית והן מבחינה עניינית מאחר שפרוטוקול האג משנת 1955 מסדיר את הקשר החוזי בין הנוסע למוביל ומטרתו לחייב את המוביל להביא לידיעת הנוסע את הוראות ההסכם, בעיקר ככל שהדבר נוגע להגבלת החבות של המוביל. שאלת הגבלת האחריות והיקף החבות אינה רלבנטית למחלוקת בשלב זה.

המערערים מבקשים ללמוד גזירה שווה מפסק הדין של בית הלורדים בעניין

Herd V. Clyde Helicopters [1977] 1 All ER 775.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


כתבות קשורות

    חזרה לתוצאות חיפוש >>