פסק-דין בתיק עא 2149/02

סגן הנשיא גדעון גינת:

ערעור על קביעת בית המשפט קמא כי הראיות שהובאו בפניו בתיק מקימות למשיבים - המשכירים עילת פינוי המערערים - הדיירים המוגנים מדירתם בגין נטישה, וזאת לפי כללי העילה כפי שהתפתחו בפסיקה ולאור תכליתו של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972.

רקע עובדתי

1.         המערערים-הנתבעים  הינם דיירים מוגנים בהתאם לחוזה שכירות עם הבעלים -  הימנותא בע"מ מיום 1.9.1973 בדירה ברחוב פבזנר 8 בחיפה (להלן: "הדירה" או "הדירה ברח' פבזנר"). ע"פ חוזה השכירות שכרו המערערים את הדירה למטרת מגורים ומשרד רופא מנתח. המשיבים רכשו את הזכויות בבניין כולו, לרבות בדירה, בשנת 1991.

בשנת 1995 רכשו המערערים דירה נוספת ברח' 2 בנובמבר בחיפה (להלן: "הדירה החדשה"). את הדירה החדשה רכשו, לטענתם, לצורכי השקעה במטרה להשכירה.

3.         ההליך נשוא הערעור דן בטענת המשיבים לפיה נטשו המערערים  את הדירה ברח' פבזנר ועברו להתגורר בדירה החדשה ולכן יש לפנותם בגין נטישה. המערערים כפרו בטענות הנטישה. לטענתם, עברה המערערת 2 בלבד להתגורר בדירה החדשה וזאת עקב התערערות יחסיה עם בעלה והילדים לאחר שעברה תאונת דרכים קשה בעקבותיה סבלה מהתקפי זעם ודיכאון ולאחר שגילתה,  כי בעלה ניהל רומן במהלך שהותו בשבתון בגרמניה. נטען, כי שהותה בדירה החדשה הינה ארעית, ובכל אופן המשיך להתגורר המערער, עם ילדיו, בדירה ברח' פבזנר.

4.         השופט המלומד בבית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי גרסתם של המערערים אינה סבירה ואינה מהימנה עליו. לדעתו, מהעדויות שהובאו ברור כי מרכז חייהם של המערערים שניהם הינו בדירה החדשה, וכי שימוש המערער בדירה ברח' פבזנר הינו כמקום לינה ארעי בלבד. העדויות שנסקרו הן: גרסת המערערים בתצהיר העדות הראשית, עדות החוקר הפרטי סופרין דוד, פרוטוקולים מביקור פתע שערכו ב"כ הצדדים בדירה, עדות  לואיס קל - שכן ומכר מזה שנים רבות, עדויות רופאים העובדים ביחד עם המערער בבית החולים ועדות מוכר במכולת הנמצאת בסמוך לדירה שברח' פבזנר. משקל רב ניתן בפסק הדין להימצאות מרבית חפציהם של בני הזוג בדירה החדשה ועל התאמת הדירה ברח' פבזנר למגוריהם של בניהם הצעירים ולא למגורי מי מהמערערים.

טענות המערערים

5. המערערים טוענים, כי המשיבים-התובעים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם וכי הביאו בפני בית המשפט ראיות "חיצוניות" בלבד אשר אין בהן להוכיח את נטישת הדירה. בעקרי הטיעון מטעמם, בוחנים המערערים את כל הראיות והעדויות שהובאו בתיק וטוענים כי בניגוד להתרשמות השופט המלומד בערכאה הראשונה, אלה אינן מוכיחות את נטישת הדירה ומעבר קבוע לדירה החדשה.

בנוסף טוענים המערערים, כי לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה לא מתקיימת עילת הנטישה במקרה זה. מבחנים אלו מבדילים בין היעדר שימוש המהווה נטישה לבין שימוש מופחת או שימוש בשתי דירות הנחוצות שתיהן למשתמש.  המקרה הנדון, לטענתם,  תואם את החלופות האחרונות. לחלופין טוענים המערערים, כי הם זכאים לסעד מן הצדק מאחר שלא הוכח כי אין למערערים כוונה לשוב למושכר ולהפכו למרכז חייהם.   

תגובת המשיבים

6.         המשיבים מציינים, כי  אין בית המשפט של ערעור מתערב בממצאים העובדתיים ובהתרשמותו של בית המשפט קמא מהעדויות שהובאו, ומטעם זה בלבד דין הערעור  להידחות. לגופו של עניין הם דוחים את הפרשנויות המוצעות ע"י המערערים לראיות והעדויות וטוענים כי כולן מוכיחות את נטישת הדירה.

דיון

7.         לאחר עיון בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמיעת טענות באי-כוחם המלומדים, אנו סבורים,  כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה.  ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית, אליה הגיע השופט המלומד. עוד אנו  סבורים  כי המשיבים עמדו  בנטל השכנוע המוטל עליהם להוכחת עילת הנטישה. בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 לא נקדיש התייחסות פרטנית לכל ראיה או עדות שעמדו בפני הערכאה הראשונה.

8.         המבחנים הכלליים שנקבעו בפסיקה בקשר לעילת הנטישה תומכים במסקנת הערכאה הראשונה כי אכן מתקיימת עילה זו במקרה שלפנינו. כך, בפסק הדין המצוטט ע"י בית המשפט קמא ע"א 99/75 הימנותא בע"מ נ' בדיחי פ"ד ל(2), 421 נקבע, בדעת הרוב, כי אין לפרוש את הגנת הדיירות המוגנת על מושכר אשר השוכר נמצא בו מזמן לזמן בשל נוחיות כאשר במובן האמיתי הוא אינו משמש לו כבית. לאור קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה תוחמת הגדרה זו את המקרה הנדון.

ראו בהקשר זה גם את פסק דינו של השופט ד. בכור ב- ע"א 167/77 חיים כהן נ' אברהם הבדלה פ"ד ל"ג (2) 649, שם ציין השופט, בדיון באשר לפרשנות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ובהתייחס לשאלה של מגורים של בן זוג של דייר בדירה הנדונה  כי "בכל עניין כזה קיימת שאלה עובדתית"  ולכן השאלה אם בת גרה עם אמה במשך 6 חודשים היא שאלה עובדתית, וכל עוד הממצא העובדתי מבוסס על ראיה שהיתה מהימנה על השופט שדן בתביעה, לא יתערב בית המשפט לערעורים במסקנתו.  אין הבדל לצורך הנושא שבמחלוקת שבפנינו אם הקביעה העובדתית מתייחסת למגורי הדייר בדירה או למגורים של בן זוג או ילד בדירה.

השופט בכור באותה פרשה הזכיר בהסכמה את דעת הרוב בעניין ע"א 99/75 הנ"ל, וכן הזכיר את פסק דינו של ממלא מקום הנשיא מ. זילברג ב- ע"א 166/66 עמנואל נישרי נ' אלקה מנטל פ"ד כ(2) 531, 532 שם צויין "כי גם באנגליה לא מצינו הגנה שתשתרע על שתי דירות המצויות במקומות ישוב סמוכים זה לזה,  כגון תל-אביב ורמת השרון".  ב- בר"ע 461/84  אשר גיתי נ'  עמידר  פ"ד ל"ח(3) 809 הזכיר הנשיא מ. שמגר בעקבות ע"א 99/75 "כי נדרשת החזקה  פיסית רצופה" כדי שלדייר תעמוד ההגנה הסטטוטורית וכי אין בשהייה ארעית בלתי רצופה ולעיתים נדירות כדי לעמוד בתנאי  זה.  גם שם היה מדובר במבקש שהיה לו בית מגורים "שהוא מרכז חייו" ואשר היה רק "אורח מקרי במושכר". החלטת השופט שמגר  חוזרת ומאזכרת את הפסיקה האנגלית, שבעקבותיה נפסקה דעת הרוב ב- ע"א 99/75 הנ"ל (בעמודים 429, 430).

9.         חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 קובע בסעיף 132(ב) כי "ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". למצער, איננו סבורים כי יש להעניק במקרה זה סעד מן הצדק, מאחר ולמערערים דירה נוספת המשמשת כמרכז חייהם.

10.       לאור כל האמור לעיל - הערעור נדחה על כל היבטיו.