פסק-דין בתיק עא 2135/01

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 54759/98 (כבוד השופטת ר. ניב) מיום 18.4.01 לפיו חוייבו המשיבים, יחד ולחוד, לשלם למערער 9,809 ש"ח בצרוף ריבית פיגורים מיום 22.3.98 וכן הוצאות משפט. ערעור זה הינו אף על החלטת ביניים מיום 24.5.00 לפיה אושרו צירופם של תצהיר וחוות דעת מומחה מטעם המשיבים.

רקע

1.         המערער הינו מוסד בנקאי אשר העניק בינואר 1993 למשיבה 1, סי.אי.פי תעשיות יציקה בע"מ, שתי הלוואות במסגרת קרן הלוואות לעסקים קטנים, בסך כולל של 223,250 ש"ח (להלן: " ההלוואה"). המשיבים 2 - 4 ערבו להחזר ההלוואה.

2.         ההלוואה נפרסה לתשלומים חודשיים אשר היו אמורים להשתלם עד לחודש פברואר 1998 באמצעות הוראת קבע מחשבון אשר התנהל בבנק אחר.

3.         החל מחודש יולי 1996 לא כובדה הוראת הקבע של המשיבה 1 לפרעון ההלוואה.

4.         בחודש אוקטובר 1996 פנה המשיב 3, אשר פרץ (להלן: " המשיב"), למנהל מחלקת אשראי אצל המערער וביקש להמיר את הוראת הקבע בהמחאות דחויות. יתרת החוב בגין מלוא סכום ההלוואה עמדה אותה עת על 120,000 ש"ח, והמשיב הפקיד 16 המחאות דחויות על סך של 6,000 ש"ח כל אחת (להלן: " ההמחאות"), החל מחודש נובמבר 1996.

5.         משנסתיים פרעונן של ההמחאות נותרה על פי ספרי המערער יתרת חוב בסך של 30,133 ש"ח אותה סירב המשיב לכסות.

6.         על כן, הגיש המערער כנגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום 30,133 ש"ח. בית משפט השלום נתן למשיבים רשות להתגונן, אולם צמצם את סלע המחלוקת לשתי שאלות בלבד (ראו פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 16.5.99, עמ' 1 שורות 27-31):

א.         האם אכן פרעון ההמחאות היווה פרעון מלוא יתרת ההלוואה ?;

ב.         האם חויבה ההלוואה בריבית פיגורים, חרף פרעונן של ההמחאות הדחויות, בניגוד למוסכם ?

7.         בתאריך 24.5.00, במועד הקבוע להוכחות, אפשר בית משפט השלום צרופה של חוות דעת ותצהירו של מומחה מטעם המשיבים (ראו חוות דעת דוד אברון מנכ"ל חברת מ.א. בקרה וניהול מערכות פיננסיות ממוחשבות (1987) בע"מ מיום 14.5.00, להלן: " חוות הדעת"). השופטת הנכבדה היתה ערה לכך כי מדובר בהרחבת חזית אל מעבר לפלוגתאות כפי שהוגדרו בעת מתן הרשות להתגונן, אולם קבעה כי מאחר שאין מדובר בהרחבת חזית מעבר למה שנטען בבקשת הרשות להתגונן, ומשום שממילא הדיון קבוע להוכחות ועורך חוות הדעת התייצב לדיון  - ניתן לקבל את חוות הדעת (להלן: " ההחלטה").

8.          בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע:

א.         לעניין הפלוגתא הראשונה, לא הוכח שהמערער הסכים למחיקת יתרת החוב, אם תיווצר כזו, לאחר פרעון ההמחאות. הואיל וההמחאות לא כיסו את החוב שהצטבר עד לאוקטובר 1996 ואת יתרת התשלומים השוטפים בגין ההלוואה עד סוף מועד פרעונה, הרי שבהעדר ראיה להוכיח מחילת החוב באופן מפורש, לא היתה הסכמה בין המערער למשיבים  כי יתרת החוב תמחק.

ב.         באשר לפלוגתא השניה נקבע כי על אף שנמסרו המחאות, המשיך הבנק לחייב את התשלומים השוטפים בריבית פיגורים, כאשר אינו מיידע את המשיבה 1 בדבר החוב המתמשך והמצטבר, וזאת בניגוד למקרים קודמים בהם כל אימת שהמשיבה 1 פיגרה בהחזר ההלוואה קיבלה היא התראה מהמערער.

בשל האמור, ייחסה הערכאה הדיונית לבנק "אשם תורם" ביצירת החוב בגובהו הנתבע, שכן הוכח כי משנשלחו בעבר למשיבים דרישות לכיסוי חובותיהם, דאגו הם למצוא פתרונות אד-הוק לתשלומם. לפיכך, שיעורו של האשם התורם הינו כמידת ההפרש בין הריבית על ההלוואה בתנאיה המקובלים, לבין ריבית הפיגורים על ההלוואה.

לצורך קביעת הפרש זה נזקק בית משפט השלום לחוות דעת המומחה אשר חיווה דעתו כי לו היה מבוצע חישוב החזר ההלוואה בריבית המקורית ובתנאי ההלוואה המוסכמים - חובם של המשיבים היה עומד על 9,809 ש"ח נכון ליום 22.3.98 (הוא היום שבו העמיד המערער את יתרת החוב לפרעון מיידי). משלא נסתרה חוות דעת זו, זהו הסכום אותו על המשיבים לשלם למערער, בתוספת ריבית פיגורים מאותו יום. 

9.         ערעור זה נסב הן על החלטת בית המשפט לאפשר צרופה של חוות הדעת, והן על פסק הדין.

דיון

יתרת החוב

10.        אין מחלוקת כי יתרת החוב נכון לאוקטובר 1996 עמדה על 120,000 ש"ח, ואילו המשיב  הפקיד המחאות בסכום כולל של 96,000 ש"ח בלבד (6,000 ש"ח  x 16). נוצרה אפוא יתרת חוב מקורית של 24,000 ש"ח (וליתר דיוק, כפי שמודה המערער, מדובר בסכום של 23,151 ש"ח).