פסק-דין בתיק עא 210/07

בפני הודעת ערעור על החלטת כב' הרשם א. רובס מיום 29.10.07 שניתנה בתיק בש"א 11196/07 ובמסגרתה נעתר לבקשת המשיבה וביטל פסק דין שניתן כנגדה בהעדר הגנה ביום 31.5.07.

הצדדים הסכימו בסופו של דבר למתן הכרעה בערעור על דרך של סיכומים בכתב והסיכומים לרבות תשובת המערערים הוגשו ומצויים בפני.

בקליפת אגוז, מדובר בתביעה לתשלום פיצויים בסך 90,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, סבל ועלבון שנגרמו למערערים כתוצאה ממשלוח חשבונית שגויה שהגיעה לביתם ובמסגרתם נרשם חיוב בגין הזמנת סרטים פורנוגרפיים.

פסק הדין ניתן (על ידי בעת שכיהנתי כרשם) על יסוד אישור מסירה שהוגש לי ועל פיו בוצעה מסירה לידי "מיופה כוח של הנמען הרשום" ביום 22.4.07 ושמו "ישראל קליין" או שם דומה שכן כתב היד לא לגמרי ברור. המסירה בוצעה ע"י רשות הדואר ושם הדוור נרשם גם הוא על גבי אישור המסירה.

לבקשה למתן פסק הדין צורף תצהיר התומך בטענות המערערים והיות וחלף המועד להגשת כתב הגנה על פי אישור המסירה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

כ-10 ימים לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשה מטעם המשיבה לביטול פסק דין ולמתן ארכה להגשת כתב הגנה מהטעם שכתב התביעה נמסר לה רק ביום 31.5.07 (יום מתן פסה"ד).

ביום 13.6.07 ניתנה החלטתי בדבר עיכוב פסה"ד ובמסגרתה גם הערה למשיבה לפיה במידה ולא יושג הסדר בין הצדדים, תוגש "בקשה מסודרת לביטול פסק דין הנתמכת בתצהיר", שכן הבקשה שהוגשה דאז היתה שטחית ביותר וללא תצהיר.

הבקשה שהוגשה לאחר מכן נדונה בפני כב' הרשם א. רובס ונתמכה בתצהירה של הגב' רות ששון המשמשת כעוזרת היועץ המשפטי אצל  המשיבה ובמסגרתה נטענו 2 טענות רלוונטיות, האחת כי כתב התביעה הומצא למחלקה המשפטית רק ביום 31.5.07 והשניה כי אין אצל המשיבה אדם ששמו כשם האדם שנחזה להיות מיופה כח ע"ג אישור המסירה ואותו אדם אינו מורשה מטעמה לקבלת כתבי בי דין.

גב' ששון נחקרה, הצדדים סיכמו וההחלטה ניתנה כאשר עיקריה הן כי דבר הדואר נמסר במקום בו נמצאים משרדיה של המשיבה ברם נמסר למי שאינו מיופה כח, אינו מוסמך לקבל כתבי בי דין או אינו עובד כלל אצל המשיבה ולכן קבע כב' הרשם כי לא בוצעה מסירה כדין ביום 22.4.07 אלא המסירה בוצעה בפועל רק ביום 31.5.07 כטענת המשיבה ומכאן ביטול פסק הדין.

כב' הרשם התבסס על הרציונל אותו הסיק מע"א 85/75 אסקר בע"מ נ' כסאות ישראל בע"מ פד' ל' חלק ראשון 77.

עיקר המחלוקת בערעור שבפני נוגע למסקנה דלעיל, קרי האם טעה כב' הרשם בפרשנותו את האמור בפסק הדין שניתן בע"א 85/75 הנ"ל.

המערערים טוענים כי משקבע כב' הרשם שההמצאה בוצעה למשרדה הרשום של המשיבה די היה בכך כדי לדחות כל טענה של ביטול מחובת הצדק או של פגם במסירה וכי אין להבין מע"א 85/75 שיש צורך שכתב התביעה ימסר דווקא לעובד שהוא מורשה לקבל כתבי בי דין. כמו-כן נטען שיש לאבחן את ע"א 85/75 הנ"ל היות ובנסיבות אותו מקרה שם, כלל לא הוכח שבוצעה מסירה במשרד הרשום ובניגוד לנסיבותיו של המקרה נושא תיק זה.

הפרשנות הנכונה לגישת המערערים היא שיש להקפיד ולבצע מסירה או המצאה לאדם מוסמך רק כאשר אין מבוצע הדבר במשרד הרשום אלא במקום אחר.

ואם בכך לא די, טוענים המערערים כי המשיבה לא עשתה די וממילא לא עמדה בנטל להוכיח כי אין לה אדם העובד אצלה שזהותו כזהות החותם על אישור המסירה.

למערערים גם טענות כלפי התצהיר השטחי שהוגש לתמיכה בבקשה לביטול פס"ד.

המשיבה מצידה טוענת כי צדק כב' הרשם כאשר ביטל את פסק הדין וקבע שהיא עמדה בנטל להוכיח כי אין בשירותה אדם העונה לשם זה.

ראוי לציין ואולי אף להוכיח את המשיבה כי רק בשלב הערעור נזכרה לטעון טענות כנגד התביעה גופה ולענין ההגנה ברם מדובר בהרחבת חזית קל וחומר כשבהליך הקודם ניתנה (על ידי) למשיבה הזדמנות להגשת בקשה "מסודרת" שבמסגרתה יכלה לשטוח ולפרט את מלוא טענותיה לרבות בענין סיכויי ההגנה.

יש לומר באופן ודאי ממש, שאילו היתה טוענת המשיבה שאין אחריות מצידה או שהתביעה מופרזת היה מבוטל פסק הדין מיידית וללא צורך בדיון בכלל ולכל היותר היה נעשה הדבר כנגד פסיקת הוצאות ותו לא.

ביהמ"ש אינו יכול לתקן, בוודאי שלא בשלב הערעור את חזית הגנתו של צד שכשל בכך בעת ניהול ההליך וקל וחומר כשניתנה לו הזמנות מפורשת לתקן בקשה (מבלי שהדבר יתבקש כלל) שהגיש.