פסק-דין בתיק עא 2098/04

השופט י' כהן

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופט מר ר' סוקול) בתיק אז' 10691/99 מתאריך 7.10.03.

2.       בפסק הדין שניתן בבית המשפט קמא, חויב המערער לשלם למשיב סך 300,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (4.5.99). עוד חויב המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח, וכן חויב לשלם את אגרת המשפט.

3.       בין המערער והמשיב התקיימו בעבר יחסי חברות, והשניים נהגו למלא יחדיו טפסי "ספורטוטו" (דמתקרא בקיצור - "הטוטו"), ולהמר על תוצאות משחקי הכדורגל, במסגרת תוכנית ההימורים המאורגנת על ידי המועצה להסדר הימורים בספורט. כעולה מכתב התביעה שהגיש המשיב לבית המשפט קמא, נהגו ההמערער והמשיב להמר בסכומים שבין 20,000 ש"ח ל- 35,000 ש"ח מידי שבוע.

4.       לימים נחלקו המערער והמשיב בדבר השיטה הראויה למילוי הטפסים, ודרכיהם נפרדו, עד כי כל אחד מהם מלא טפסי השתתפות בעצמו או עם שותפים אחרים. נראה, כי מי שסבל יותר מכל מכך שדרכי המערער והמשיב נפרדו, היו ה"ה מופיד חלאילה ונאסר סגייר, הם בעלי החנות באמצעותה נהגו המערער והמשיב לשלוח את הטפסים שמילאו. על כן יזמו ה"ה חלאילה וסגייר מפגש בין המערער והמשיב, כדי לנסות ולאחות את הקרע שנקרע ביניהם.

5.       המפגש בין המערער והמשיב התקיים במהלך חודש מרץ בשנת 1999 במסעדה מסוימת בעיר עכו, ומלבד המערער והמשיב נכחו במקום ה"ה חלאילה, סגייר ואדם נוסף איזיק מרדכי שמו.

          המפגש לא הניב את התוצאה המיוחלת, והמערער והמשיב לא חידשו את יחסי השיתוף במשלוח טפסי ה"טוטו" כמקודם. עם זאת, ההתדיינות בין השניים, נובעת מדברים שהחליפו הצדדים בתום אותו מפגש.

6.       בסעיף 8 לכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא טען המשיב, כי בסיום המפגש במסעדה הציע המערער "כי כל עוד, כל אחד, היינו התובע או הנתבע ממלא טופסי טוטו לבדו, מי שיזכה ראשון ישלם לצד השני 10% מסכום הזכיה אם היה מדובר בזכיה הגדולה".

          בתאריך 3.4.99 זכה המערער ביחד עם שני שותפים בפרס הראשון, שהסתכם אז בסכום של 9 (תשעה) מליון ש"ח. חלקו של המערער בזכיה היה 3 (שלושה) מליון ש"ח, ועל כן, בתביעתו טען המשיב, כי לאור ההסכם שנכרת בין הצדדים בסיום המפגש במסעדה בעכו, היה על המערער לשלם לו 10% מחלקו בזכיה, היינו - 300,000 ש"ח.

7.       בית המשפט קמא שמע עדויותיהם של כל משתתפי המפגש, ובסופו של יום מצא לקבל את תביעת המשיב ופסק לזכותו הסכומים כמפורט בסעיף 2 לעיל. בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא קיבל גרסת המשיב ועדיו ביחס לדברים שהוסכמו בין הצדדים בתום המפגש במסעדה. בסעיף 21 לפסק הדין, קבע בית המשפט קמא:

"הנתבע (הוא המערער שלפנינו - י"כ) מבקש בסיכומיו להמעיט ממשקל העדויות כנגדו. הנתבע מפנה למספר אי דיוקים וסתירות בין הגרסאות השונות של העדים, אך דומה שלמרות אי דיוקים קלים אלו ברור, כי כל העדים שנכחו בפגישה חזרו על עיקרי העדויות, והן, כי הנתבע והתובע לא הגיעו לסיכום על שיתוף פעולה, ולכן הציע הנתבע, כי הזוכה ישלם לאחר 10% מסכום הזכייה בפרס ראשון. שני בעלי הדין לחצו יד. בשלב זה לא ידעו אם מי מהם יזכה בפרס הראשון ואם כן מי יהיה זה שיזכה.

ולמטה מדברים אלה (בסעיף 22 לפסק הדין) קבע בית המשפט קמא:

"כאשר בפני עדויות ברורות על קיומה של התחייבות לשלם מתוך כספי הזכייה, ולאור עדותם של כל הנוכחים בפגישה, כי התחייבות זאת היתה לתשלום סך של 10% מתוך כספי הזכיה, דומה שהתובע השכיל להרים את הנטל הנדרש בהליך אזרחי ויש לקבל את גרסתו."

8.       בהודעת הערעור שלפנינו מונה ב"כ המערער ארבע נקודות המצדיקות לדעתו שינוי תוצאת פסק הדין שניתן בבית המשפט קמא, ואלה הן:

(א)     לטענת ב"כ המערער, אם אכן נכרת חוזה בין הצדדים, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, כי אז מדובר בהתחייבות להעניק מתנה בעתיד, ועל פי חוק המתנה, תשכ"ח - 1968 (להלן - " חוק המתנה") התחייבות שכזאת טעונה מסמך בכתב. עוד טוען ב"כ המערער, בהתייחסותו לדיני המתנה, כי גם עם ייקבע שהמערער אכן התחייב לתת למשיב מתנה, כי אז המשיב לא שינה את מצבו בעקבות התחייבות זאת, ועל כן המערער יכול היה לחזור בו מהסכמתו ליתן לו המתנה.

(ב)      לטענת ב"כ המערער, בין המשיב ועדיו נעשתה קנוניה. על קנוניה זאת מבקש ב"כ המערער ללמוד מכך, שהמערער העיד במשפט, כי לראשונה שמע מהמערער על סרובו של האחרון להעביר לו חלק מזכייתו בפרס הראשון, לאחר התאריך 18.4.99, וזה היה לאחר שהמערער כבר קיבל את שיק הזכיה מהמועצה להסדרת הימורים בספורט. ואולם, מתצהירי העדות הראשית שהגיש המשיב לבית המשפט קמא עולה, כי תצהירי העדים נעשו עוד לפני תאריך זה, היינו, עוד לפני שהמשיב ידע שהמערער מסרב להעביר לו חלק מסכום הזכיה.

(ג)      לטענת המערער, בפסק הדין של בית המשפט קמא קיימות קביעות עובדתיות לא נכונות, שכן על פי כתב התביעה שהגיש המערער, ההסכמה בין הצדדים התייחסה למקרה חד פעמי, והיא חלה אך רק על מי מהצדדים שיזכה שיזכה ראשון בפרס הראשון, מה עוד, שבתשובות לשאלון שמסר המשיב, אישר המשיב כי תביעתו מתייחסת אך ורק לשנת 1999. לעומת זאת, מסקנת בית המשפט קמא הייתה שונה, והתייחסה לפרק זמן שאינו מוגבל אך ורק לזכיה אחת של מי מהצדדים שיזכה ראשון בפרס הגדול.

(ד)      לטענת המערער, בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לעדותו על עו"ד יעקב סופר. עו"ד סופר שימש כפרקליטו של המערער והתפטר מתפקידו על מנת שיוכל להעיד במשפט לטובת המערער. על פי עדותו של עו"ד סופר, בשיחה שקיים עם מופיד חלאילה, אמר לו האחרון כי אין אמת בטענת המשיב, שהמערער התחייב לשלם לו 10% מסכום הזכיה בפרס הראשון, וההסכם הבין הצדדים היה "שמי שיזכה יתן משהו לשני, יעזור לו".

9.       אכן, בסעיף 8 לכתב התביעה טען המשיב, כי הצעתו של המערער בתום המפגש במסעדה הייתה, כי כל עוד כל אחד מהצדדים ממלא טופסי "טוטו" לבדו  - "מי שיזכה ראשון ישלם לצד השני 10% מסכום הזכיה אם היה מדובר בזכיה הגדולה".

          ואולם, הן בתצהיר עדותו הראשית של המשיב (מוצג ת/2 - סעיף 8) והן בתצהירי עדויותיהם הראשיות של מרדכי אייזיק (מוצג ת/1 - סעיף 6), נאסר סגייר (מוצג ת/3 - סעיף 5) ומופיד חלאילה (מוצג ת/4 - סעיף 11), אין אזכור לתנייה הנטענת על ידי המשיב בסעיף 8 לכתב התביעה, היינו, כי ההסכמה התייחסה לזכיה הראשונה בלבד של מי מהצדדים בפרס הראשון.