פסק-דין בתיק עא 2054/01

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטת מיכל נד"ב) בת"א 2521/00 מיום 15.4.01 לפיו נקבע כי המשיבה הינה "דייר ממשיך" ע"פ חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1968 (להלן: " החוק"), ונדחתה תביעת המערערת לפינוי המשיבה מהדירה.

2.         עובדות:

המערערת הינה בעלת הזכויות בדירה ברח' קריניצי 10/33 נתניה (להלן: "הדירה").

הורי המשיבה שכרו את הדירה מהמערערת בשכירות בלתי מוגנת החל מיום 9.4.72. אם המשיבה נפטרה ביום 28.3.87 ואביה נפטר ביום 30.9.99. בתקופה של שלוש שנים לפני פטירת אבי המשיבה, שהתה המשיבה בחו"ל תקופות שונות, לעיתים במשך מספר חודשים ולעיתים יותר משנה, סך הכל כ-31 חודשים. כמו כן שהתה המשיבה ברציפות בארץ מספטמבר 1985 ועד אוקטובר 1988 (כשלוש שנים), ומנובמבר 1991 ועד יולי 1994 (קרוב לשלוש שנים).

המערערת הגישה תביעה לפינוי המשיבה מהדירה, שכן לטענתה היא לא מילאה אחר תנאי ההגדרה של "דייר ממשיך" עקב כך שלא הוכיחה מגורים בדירה משך שלוש שנים לפני פטירת אביה, וכן לדמי שכירות ראויים בגין תקופת אחזקת הדירה על ידי המשיבה מיום 30.9.99 ועד ליום הגשת התביעה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי בעניין דמי השכירות יפסוק בית המשפט בפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. 

3.         פסק הדין של בית-משפט השלום:

בית משפט השלום בחן את הסוגיה שעמדה בפניו וקבע כי מדובר בחוק שתכליתו סוציאלית שמגמתו לאפשר לזכאי או ל "דייר ממשיך", כהגדרתם בחוק, לרכוש דירה, בתנאים נוחים ומיוחדים, ולהביא לביסוסם הכלכלי המינימלי, והכל בתנאי שאין בבעלותם או בבעלות קרוביהם, כהגדרתם בחוק, דירה או מקרקעין אחרים. נוכח תכלית זו אין לפרש את התנאי הקובע זיקת מגורים, בהגדרת " דייר ממשיך" כתנאי המבטא דרישה לנוכחות פיזית רצופה ומתמשכת לאורך כל התקופה הקובעת.

לאחר שקילת כל הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט, ולמרות היות המקרה  גבולי ביותר, קבעה השופטת המלומדת, כי בנסיבות המיוחדות שמתקיימות שם יש מקום לקבוע כי המשיבה עומדת בתנאי ההגדרה של "דייר ממשיך" לפי החוק, שכן זיקת המגורים שלה לדירה לא נותקה, וביתה - מרכז חייה - נותר בדירה. בהתחשב ברווקותה של המשיבה, מוגבלותה, מעבריה במשך עשרים שנה בין הארץ לחו"ל, והפירוש הרחב שיש ליתן למונח "מגורים" לאור תכלית החוק שנועד להבטיח גם את קרובי הזכאי, נקבע כי המשיבה התגוררה עם אביה בשלוש השנים בסמוך לפטירתו.

לפיכך, חוייבה המשיבה לשלם למערערת דמי שכירות בגין חמישה חודשים מיום 30.9.99 לפי השיעור החודשי הממוצע שנקבע בשוברי התשלום שנשלחו למשיבה ותביעת הפינוי נדחתה.

לאור קביעות אלו הערעור שבפנינו.

4.         הערעור:

המערערת טוענת כי טעה בית משפט השלום כאשר לא חייב את המשיבה לפנות את הדירה. בית המשפט לא ייחס משקל מכריע לעובדה שהמשיבה, נעדרה מן הארץ למעלה מ-85% מתקופת שלוש השנים טרם פטירת אביה (31 חודשים) וכן המשיבה עבדה בצרפת, עובדה המהווה אינדיקציה לכך שמקום מגוריה היה בצרפת.

בית המשפט התעלם מתכליתו העיקרית של החוק, היינו מתן הטבה לזכאים, בעוד שמתן זכויות ל "דיירים ממשיכים" הנה תכלית בעדיפות משנית. כן התעלם בית המשפט מהעובדה שהמשיבה הינה בתו של השוכר המנוח, להבדיל מבת זוגו, כאשר החוק מצמצם מהותית את היקף ההטבה הניתנת לה.

פרשנות בית המשפט למונח "התגורר" הינה פרשנות מרחיבה במידה קיצונית אשר עלולה אף לסכל את מטרות החוק: פסק הדין של בית משפט השלום מאפשר למשיבה רכישת זכויות ללא זכאות לכך, וזאת בעוד רבים אחרים הזכאים כחוק ממתינים לתורם לקבלת דירה בדיור הציבורי.

אשר על כן נתבקשנו לקבל את הערעור ולהורות למשיבה לפנות את הדירה.

5.         דיון:

השאלה העומדת להכרעה בערעור, הינה האם המשיבה היא בגדר "דייר ממשיך", כאמור בסעיף 1 לחוק,  אם לאו, והפרשנות הראויה לאמור בסעיף הנ"ל.

סעיף 1 לחוק, קובע ומגדיר בין היתר מי הוא "דייר ממשיך":

"בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו ומי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי". (ההדגשות אינן במקור) .