פסק-דין בתיק עא 1932/02

1.         המשיבה הגישה תביעת פינוי כנגד המערערת בעילת פינוי של אי תשלום דמי שכירות ולצורך           עצמי ,בהתאם לסעיפים 131(1) ו-131(10) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972.             בישיבת             קדם המשפט הגיעו באי כח בעלי הדין להסדר דיוני לפיו יקבע בית-המשפט את שיעור הפיצוי הכספי שיגיע למערערת בתמורה לפינוייה מהמקרקעין, וזאת בהסתמך על הסמכות המוקנית לבית-המשפט בסעיף 79א' לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב)             תשל"ד- 1974 , ולאור השומות שיינתנו ע"י השמאים וטיעונים בכתב שיגישו באי כח הצדדים. 

2.         לאור ההסדר הדיוני הוגשה לבית-המשפט חוות-דעת של שמאי מטעם המשיבה, בעוד המערערת לא הגישה כל חוות-דעת מטעמה. כמו כן הוגשו לבית-המשפט טיעונים בכתב. יש לציין כי לגבי כל יתר הדיירים בבנין, לרבות דיירים שכנגדם הוגשה תביעת הפינוי דנן בצוותא עם המערערת הושגו הסכמי פשרה.

3.         השופט המלומד (כב' השופט דן מור) קבע בפסק-דינו שניתן בת.א. 128369/00, כי הדברים אמורים בחנות ששטחה 19 מ"ר שלה חלון ראוה לחזית ובחלקה האחורי מחסן שאף שטחו 19 מ"ר ואשר בעבר היווה חלק מדירת מגורים. נדחתה טענת המערערת כי מדובר בדירת מגורים ולא במחסן. אשר לשיעור הפיצוי - בפני בית-המשפט היתה, כאמור, חוות-דעת מטעם המשיבה בלבד. לאחר בחינת חוות-דעת זו ובדיקת כל הנתונים שיש להם השלכה ורלבנטיות לענין שיעור הפיצוי, לרבות טיבו וטבעו של האזור, שלא רק שהינו מוכר לבית-המשפט, אלא שהשופט אף ביקר במקום, וכן הסכמי הפשרה שנערכו עם הדיירים האחרים, נקבע כי שווי דמי המפתח שעל המשיבה לשלם למערערת יהא בסך של 50,000$ ועל כך יתווספו הוצאות העברה והפסד הכנסות זמני בסך 10,000$.

4.         המערערת, בנסיון לתקן את מחדליה בערכאה הדיונית, עתרה לבית-משפט זה להתיר לה לצרף כראיה נוספת שתי חוות-דעת שמאיות מטעמה. בטרם ניתן לה היתר להגשתן הסתמכה על חוות-דעת אלה בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה, אף שבהודעת הערעור עצמה לא היה להן כל זכר. בתחילת שמיעת הערעור ניתנה על ידינו החלטה לפיה אין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות אלה. למערערת ניתן יומה בבית-המשפט כאשר ניתנה לה האפשרות על פי ההסדר הדיוני להגיש חוות-דעת מטעמה, אך היא בחרה שלא לעשות כן. בבקשתה להתרת הגשת חוות-דעת במסגרת הערעור נטען כי לא עשתה זאת מחוסר אמצעים. מסתבר כי ימים אחדים לאחר מתן פסק-הדין נשוא הערעור נמצאו לפתע האמצעים החסרים והמערערת מיהרה למלא את שהחסירה ע"י פניה לשני שמאים. ודאי שבנסיבות אלה לא היתה כל הצדקה לפתוח את כל הדיון מחדש, אך ורק משום שהמערערת לא פעלה בהתאם לאפשרויות שניתנו לה בערכאה הדיונית.

            משנדחתה העתירה להגשת חוות-הדעת הנוספות, לא נותרו בפי המערערת אלא טענות קלושות ביותר שאין בהן כדי לסייע לה. נטען כי מדובר בדירת מגורים ולא במחסן, אך אין בסיס להתערב בקביעתו העובדתית של בית-המשפט בענין זה. אשר להערכת שיעור הפיצוי, ודאי שבית-המשפט הביא בחשבון את כל השיקולים הראויים, ואף הלך כברת דרך מסויימת לקראת המערערת, ואין כל סיבה להתערב בשיקוליו ובהערכותיו כהוא זה. כאשר בנוסף לכל אלה מתווספת העובדה כי על פי המוסכם מדובר בפסק-דין שניתן בהתאם לסעיף 79א', הדבר רק מחזק ומאשש מסקנה זו.

            לגבי פסק שכזה ההלכה היא כי כאשר ניתן פסק-דין על דרך הפשרה ניתנת לבית-המשפט סמכות רחבה ובית-המשפט של ערעור יתערב בפסק זה רק במקרים חריגים (ע"א 282/87 מועדי נ' עבד (לא פורסם); ע"א 319/87 וינגזון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ תק-על 90(3), 590; ע"א 806/88 טרביה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ תק-על 91(2) 1184; ע"א 2745/97 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו (לא פורסם)). כאשר מסכימים צדדים למתן פסק-דין על דרך הפשרה, נתנו לבית-המשפט שיקול דעת רחב בקביעת סכום הפיצויים, ורק בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד תתערב ערכאת הערעור בכגון דא (ע"א 737/88 ברמן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); ע"א 720/97 פריצליס נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). בנסיבות מקרה זה לא התקיימו כל נסיבות חריגות המצדיקות התערבות כזו.

5.         סוף דבר - הערעור נדחה ועל המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 25,000 ש"ח + מע"מ.

            הערבות תועבר לב"כ המשיבה ע"ח ההוצאות.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום כ"ב בחשון, תשס"ז (13 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: