פסק-דין בתיק עא 1917/05

ערעור זה עניינו החלטת כב' הרשם ש' ברוך מיום 23.3.05 (בש"א 18968/03, בת.א. 1341/03) בה דחה כב' הרשם את בקשת המערערים לדחיית תביעתה של המשיבה על הסף מחמת התיישנות.

הרקע העובדתי .

המשיבה הגישה בתאריך 13.3.03 לבית משפט זה תביעה לתשלום של 1,217,211 ש"ח, המהווים שערוך של הסכומים אשר שולמו למבקשות 1 ו-3 על חשבון התמורה עבור דירה, אותה אמורה היתה לקבל ופיצוי מוסכם על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים. עוד נטען בכתב התביעה כי משיב 2 הודה בפני המשיבה במספר הזדמנויות כי הכספים ששולמו על חשבון הדירה הינם בעצם חיוב שלו כלפיה (סעיף 31.3.7 לכתב התביעה).

בתארך 25.9.03 הגישו המערערים בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות. בבקשתם מסתמכים המערערים על המועד בו נכרתו ההסכמים המהווים את עילת התביעה 1.6.1987 ו- 19.2.1988.

עוד טוענים המערערים כי גם לגירסת התובעת כבר בחודש מאי 1990, התברר למשיבה כי העיסקה לא תצא לפועל ולפיכך זהו המועד המאוחר ביותר שממנו יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות.

בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, בין היתר, כי הנתבעים הודו בזכותה ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. להוכחת גירסתה הגישה המשיבה תמליל הקלטה של שיחה שהתקיימה בין בעלה לבין מערער 2 בה מודה האחרון בזכותה של המשיבה לקבל את הכסף.

כב' הרשם קבע בהחלטתו כי על תמליל השיחה חלות הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") בהיותה "מסמך בכתב" וגם טענות המערערים שהתייחסו למועד ההקלטה נדחו על ידו ומשכך, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף.

דיון .

המערערים חולקים על הקביעה לפיה הקלטת מהווה "מסמך בכתב" כדרישת סעיף 9 לחוק, ולטענתם טעה כב' הרשם במסקנתו לפיה אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בהודאה שחלות עליה הוראות סעיף 9 הנ"ל מכיוון שלגרסתם מעולם לא הביעו הסכמתם לטענה לפיה הקלטת הינה מסמך בכתב.

גם בהנחה שהמערערים לא הסכימו לגישה זו, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי מאחר שלהשקפתי הודאה שהוקלטה הינה הודאה שחלות עליה הוראות סעיף 9 לחוק הקובע:

"הודה נתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ...".

בשורה של פסקי דין בהם נדרש בית המשפט העליון לפרש את המונח: "אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט..." שבסעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 נקבע כי דינה של שיחה שהוקלטה כדין אמרה בכתב.

כך נקבע על ידי כב' השופט א' גולדברג בע"פ 329/84 יוסף שריקי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד     לט(3) 505, 516:

"תכלית דרישת הכתב בסעיף 10א' היא להבטיח את שימורה של האמרה וליתן בכך ערובה לבית המשפט, כי האמירה, המובאת כראיה, היא אכן האמירה, שנתן העד בשעתו מחוץ לכותלי בית המשפט ... מטרה זו מוגשמת כל אימת שהדברים, שנאמרו על ידי נותן האימרה, הונצחו ושומרו, בין אם על ידי השיטה ה'מיושנת' של העלאתם על הכתב ובין באמצעי אחר שבחידושי הטכנולוגיה, המבוסס על אותות חשמליים ואחרים שאינם ניתנים לפיענוח חזותי, דוגמת הקלטת הקול על גבי סרט הקלטה ומידע הנשמר בזכרונו של מחשב אלקטרוני".

בפרשנות זו זנח למעשה בית משפט העליון את הגדרת הכתב שבפקודת הפרשנות [נוסח חדש] ובחוק הפרשנות מאחר שהגדרת הכתב באותם חיקוקים "לא הדביקה את החידושים הטכנולוגיים, והמחוקק לא צעד יד ביד עם התקדמות זו, אולם היא הנותנת, כי ההגדרה האמורה אינה מקיפה את מכלול האפשרויות של הכתב כמובנה של חובה זו בסעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], ואין צריך להדגיש כי ההקלטה מקפיאה את האמירה ומבטיחה בדרך האמינה ביותר את שביקש המחוקק להשיג (בדרישת הכתב בסעיף זה), ואין כל הגיון לפסול קבילות אימרה שנשתמרה בדרך זו". (שם עמ' 517).

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון  גם בד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' דוד טובול פ"ד מב(4) 309 וע"פ 4004/93 יצחק יעקובוביץ ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד (1) 133, 165.

מאחר שתכלית דרישת הכתב בסעיף 9 לחוק ההתיישנות זהה בעיקרה לתכלית הדרישה בסעיף   10א' הנ"ל, סבורה אני כי ההנמקה שבפסק הדין בענין טובול יפה גם לענייננו.

ומשכך, גם אם לא הביעו המערערים הסכמתם למשקלה הראייתי ונפקותה המשפטית של ההקלטה החלטת כב' הרשם בסוגיה זו מקובלת עלי.

טענה נוספת שהעלו המערערים כנגד השימוש בקלטת כ"הודאה", בגדרו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התייחסה למועד ההקלטה.