פסק-דין בתיק עא 1903/06

1.         ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופטת חנה ינון) שעניינו תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין. התביעה התקבלה בחלקה.

העובדות

2.         המערערים, שותפות לניהול משרד עורכי דין גיא ושות' (בפירוק), נתנו שרותים משפטיים למשיבים בקשר עם ניהול הליכים נגד בנק דיסקונט בערכאות השונות, בהיקף כספי של עשרות מליוני ש"ח. בהסכם שכר הטרחה אשר נחתם בין הצדדים ביום 27.2.01 (להלן: " ההסכם"), סוכם כי שכר הטרחה ישולם במצטבר בגין שני רכיבים: תשלום בגין יצוג בהליכים משפטיים; ותשלום נוסף שיהיה פועל יוצא  מהפחתה של סכום חובם של המשיבים לבנק.

בסופו של יום הסתיימו כל ההליכים המשפטיים בין המשיבים לבין בנק דיסקונט בהסכם גישור שנחתם ביום 20.8.02, ואושר ביום 2.12.02. עפ"י הסכם הגישור, שילמו המשיבים לבנק דיסקונט סך של 14,100,000 ש"ח לסילוק חוב בסך של כ- 55,000,000 ש"ח.

הערעור נסב על שני רכיבי שכר הטרחה, להם זכאים המערערים לטענתם עפ"י ההסכם; בגין ניהול ההליכים המשפטיים בסך של 10,758 דולר ובגין הפחתת החוב בסך של 132,700 דולר, ובסה"כ 143,458 דולר.

3.         המערערים טענו כי היות שחוב הבנק כפי שהיה רשום " כחוב בספרי הבנק" הופחת מסך של 55,000,000 ש"ח לסך של 14,000,000 ש"ח, הרי שנחסך למשיבים תשלום של כ- 40,000,000 ש"ח ועל חסכון זה עליהם לשלם שכר טרחה בהתאמה למוסכם.

כן ציינו המערערים כי המשיבים שילמו בעבר 49,243 דולר בגין שכר טרחה עבור ניהול הליכים משפטיים כנגד הבנק, ועל כך תבעו את יתרת השכר בתרגום לשקלים בסך 809,087 ש"ח.

מנגד טענו המשיבים, כי אין לחשב את הדרישה לשכר טרחה על יסוד הסכום הנזכר " כחוב בספרי הבנק" בסך של 55,000,000 ש"ח, שכן הסכום לא עוגן בכל הליך משפטי שהתברר.

כב' השופטת ינון קבעה כי אכן, כטענת המשיבים, לא היתה כל הוכחה של ממש כי הסכום הרשום בהסכם בסך 55,000,000 ש"ח מעוגן, ולכן לא ניתן לקבוע כי סכום זה מהווה את החוב המדוייק, סכום שהוא אדיר וגבוה לכל הדעות.

ב"כ המשיבים וכן ב"כ הבנק, אשר טיפלו בהליכי ההסכם, סברו כי ההערכה של 55,000,000 ש"ח מופיעה בהסדר הפשרה, אולם אין לומר כי היה זה סכום החוב הריאלי והמדוייק ערב חתימת הסכם הפשרה. לפיכך אין לקבוע נחרצות כי זה היה חוב הבנק במועד חתימת הסכם הפשרה, ונראה כי הצדדים רשמוהו על דרך האומדן, בקירוב, על סמך ספרי הבנק ובאופן חד צדדי.

סיכומו של דבר, קבע ביהמ"ש לאחר ששמע ועיין בראיות הצדדים ובתצהירים, כי הסכום של 55,000,000 ש"ח אינו הסכום המדוייק ואין לגזור ממנו את גובה שכר הטרחה.

בית המשפט קבע, כי עסקינן בחוב של כ- 30,000,000 ש"ח שהיה ידוע לצדדים כנשוא המחלוקת, במסגרת טיפול המערערים בתיקי ההוצל"פ, אשר לאחר פתיחתם, ובזיקה אליהם, נכרת הסכם הפשרה. משכך, לאחר שקיבלו המערערים בעבר שכר בסך של 49,242 דולר, יש להוסיף עליו, בהתאם לאמור בסעיפים 1 - 4 להסכם שכר הטרחה סך של 65,000 דולר המורכבים מסך של 15,000 דולר ששולם עם חתימת ההסכם, סך של 35,000 דולר לאור השגת פשרה, וסך של 15,000 דולר בגין חסכון של 3,489,292 ש"ח לאחר שהופחת סכום זה מן החוב.

נותרה איפוא יתרה לתשלום בסך של 15,758 דולר. סכום זה, נקבע בפסק הדין, על המשיבים לשלם למערערים כערכו ביום מתן פסק הדין, והוא בסך של 74,251 ש"ח.

4.         על קביעה זו הערעור שבפנינו.

טוענים המערערים כי פסק הדין לוקה בשלושה: האחד, בית המשפט התעלם מטענות המערערת ומן הראיות שהביאה בקשר עם התחייבות תשלום שכר הטרחה ועל אף לשונו המפורשת של הסכם שכר הטרחה, כנגזרת לסכום של 55,000,000 ש"ח, קבע בית המשפט כי סכום זה אינו ודאי.

עוד טוענים המערערים כי על אף לשון הסכם שכר הטרחה, המבחין בין רכיב שכר הטרחה בגין היצוג לגביו נתקיימה תקרה, לבין רכיב שכר הטרחה בגין ההפחתה, רכיב שאינו מוגבל בתקרה, ועל אף העובדה שהמשיבים הודו בחובם לשלם את מלוא שכר הטרחה בגין רכיב היצוג, קרי בסך 85,000 דולר, קבע בית המשפט בשגגה כי יש להתעלם מלשון ההסכם הברורה ומהודעת המשיבים כי סכום שכר הטרחה אותו חבים המשיבים למערערת בגין רכיב היצוג, יעמוד על 50,000 דולר.

עוד נטען כי פסק הדין לוקה בהעדר הנמקה, הן באשר לפרשנות לענין שכר הטרחה, והן בהקשר למשקל אותו נתן בית המשפט לדברי המשיבים ומי מטעמם בקשר לגובה שכר הטרחה בגין רכיב היצוג, זאת בניגוד ללשון ההסכם הכתובה והמפורשת.

התוצאה השגויה של פסק הדין יצרה לטענת המערערים הסכם חדש, אשר נוסח ע"י בית המשפט, למרות שאף אחד מהצדדים לא טען בפניו כי על פי נוסח שגוי זה יש לפרשו.

5.         המשיבים כפרו בטענות האמורות ואף הגישו ערעור שכנגד, בו טענו כי המערערים הפרו את ההסכם בו הם תולים את תביעת שכרם. ועוד נטען כי מעשיהם ומחדליהם של המערערים בבדיקת טענת הבנק, כי המשיב 2 ערב לחובות המשיבה 1, עולים כדי הפרת הסכם שכר הטרחה.

עוד נטען בערעור שכנגד כי טעה בית המשפט כאשר לא קרא לתוך הסכם שכר הטרחה גם התחייבויות מכללא למתן שרותים משפטיים מקצועיים ברמה טובה, מתוך חריצות ונאמנות.