פסק-דין בתיק עא 1900/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 16794/00 (כבוד השופטת ד. מארק הורנצ'יק), לפיו התקבלה תביעתם של המשיבים באופן שבו הצהיר בית המשפט כי ערבותם כלפי המערער להלוואה שניטלה על ידי צד שלישי בטלה ומבוטלת. בהתאמה אף נסגר תיק הוצאה לפועל שנפתח נגד המשיבים בעניין ערבותם לאותה הלוואה (להלן: " פסק הדין").

לאחר הגשת הערעור ולפני מתן פסק דין זה, הגיעו המערער והמשיב 3 להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 7.12.06. פסק הדין בערעור זה מתייחס, איפוא, למערכת היחסים שבין המערער והמשיבים 1-2 בלבד.

רקע

1.         מעשה בחברת אולמי חפצדי שמחות ושרותי מזון בע"מ (להלן: " חפצדי") אשר נטלה בשנת 1991 הלוואה בסך של 270,000 ש"ח מהמערער (להלן: " ההלוואה"). להבטחת החזר ההלוואה חתמו שלושת מנהליה ובעלי מניותיה של חפצדי, ה"ה מרדכי, יוסף ואליהו חפצדי, וכן קרובי משפחתם - שלושת המשיבים, על " כתב ערבות והתחייבות ללא הגבלה בסכום" (להלן: " כתב הערבות", מע/9 מיום 22.5.91). ההלוואה הובטחה גם באגרת חוב, ללא הגבלה בסכום, שבו שעבדה חפצדי את זכויותיה במכונות ובציוד שבשימושה (מע/14).

 2.        ברבות הימים, ומשלא סולקה ההלוואה במלואה, הגיש המערער תביעה בסדר דין מקוצר נגד חפצדי וכן נגד הערבים להלוואה, ובכלל זה המשיבים, למימוש ערבותם. לא הוגשה בקשת רשות להתגונן על ידי מי מהנתבעים, לרבות המשיבים, ובהתאמה ניתן נגדם פסק דין במלוא סכום התביעה: 333,306 ש"ח (קרן) בצרוף ריבית פיגורים מקסימלית וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין (להלן: " פסק הדין בתביעת הבנק") (ראו פסק דין מיום 3.3.97 בת.א. 84050/96, מע/7 ). 

3.         למימוש פסק הדין בתביעת הבנק נפתח כעבור למעלה משנתיים תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים. מכאן ואילך נתייחס אל המשיבים 1-2 שיקראו להלן: " הערבים", שכן עניינו של המשיב 3 הסתיים זה מכבר בפשרה.  מכל מקום, בחודש יוני 1999, הומצאה לערבים אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, וזוהי הפעם הראשונה שבה התוודעו לקיומם של הליכים משפטיים נגדם וקיומו של פסק הדין בתביעת הבנק.

הערבים לא פתחו בהליך המתאים לביטולו של פסק הדין, אף כי ניתן במעמד צד אחד, ותגובתם לאזהרה שהומצאה להם היתה פניה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לבטל את ההליכים נגדם בנימוק כי כתב התביעה בתביעת הבנק כלל לא הומצא להם, ומסיבה זו גם לא הגישו בקשת רשות להתגונן. עוד נטען על ידם כי ערבותם ממילא בטלה משום שבנעלי חפצדי, לה ערבו מלכתחילה, באו אחרים שאין להם זיקה כלפיהם. ראש ההוצאה לפועל דחה טענותיהם של הערבים והורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל נגדם (ראו החלטה מיום 5.9.99 בתיק הוצל"פ  9-99-37749-01, נספח ז' למע/5).

4.         לאחר כל אלה הגישו הערבים תביעה לבית משפט השלום למתן פסק דין הצהרתי, לפיו פטורים הם מערבותם להלוואה (כתב תביעה מיום 24.1.00, מע/3). פסק הדין שניתן על בסיס התביעה הוא המושא לערעור זה.

5.         בפסק הדין נדרש בית משפט השלום לשניים: האחד, טענה מקדמית של המערער כי פסק הדין בתביעת הבנק מהווה מעשה בית דין המונע מהערבים, בהליך מאוחר יותר להתכחש לו. בהגשת תביעה לפסק דין הצהרתי מנסים הערבים " בדלת האחורית" לבטל את פסק הדין בתביעת הבנק, וזאת לאחר שחדלו מלפעול לביטולו בהליכים הנכונים על פי תקנות הדיון. משדחה בית המשפט טענה מקדמית זו, נדרש לעניין השני, הכרעה בתביעת הערבים לגופם של דברים.

וכך נפסק בתמצית:

א.         הטענה המקדמית למעשה בית דין נדחתה על ידי בית המשפט, הן בהחלטת ביניים מיום 1.1.01 והן בפסק הדין.

השופטת המלומדת קבעה כי לא התבררה דיה סוגיית מסירת כתב התביעה בתביעת הבנק או פסק הדין שניתן בעקבותיו, לערבים. כן קבעה כי ההליכים לפני ראש ההוצאה לפועל אינם מהווים דיון לגופו של עניין בטענותיהם של הצדדים, משום שהכרעתו ניתנה על בסיס המסמכים המעטים והלאקוניים שהיו לפניו.

משכך, לא שוכנעה השופטת המלומדת כי ניתן לערבים יומם בבית המשפט באופן המחייב דחיית תביעתם על הסף. בית המשפט העדיף, מחובת הדין והצדק, שלא לחסום את דלתם של הערבים כי עניינם ישמע, גם במחיר פגיעה במערער.

ב.         לגופו של עניין מצא בית המשפט לקבל את התביעה.

נמצא כי הערבים, בהיותם קרובי משפחה של מנהלי חפצדי, הסכימו לחתום בשנת 1991 על כתב הערבות בשל קירבה משפחתית זו. בשנת 1995 נבצר מחלק ממנהלי חפצדי להמשיך ולנהל את אולם השמחות בשל מחלה קשה, והם חיפשו משקיע אשר ירכוש את זכויות וחובות הנכס ויכנס לעסק במקומם. מציאת המשקיע והעסקה עימו, כפי שעוד יתברר, נעשתה בחפזון וללא יעוץ משפטי, גם בשל דרישת המערער לפרוע את יתרת ההלוואה באופן מיידי  - דרישה שעלתה לאחר שמנהלי חפצדי הודיעו למערער כי אין ביכולתם לשלם את תשלומי ההלוואה כסדרם (ראו מכתבם למערער מיום 17.1.95, מע/17).

לתמונה נכנסה חברת "אולמי הנסיכה הגדולה" (להלן: " אולמי הנסיכה") שהוקמה לצורך כך על ידי שלושה משקיעים חדשים, וביום 12.3.95 חתמה עם חפצדי על הסכם שעיקרו, כי חפצדי תשכיר לאולמי הנסיכה את הציוד והמוניטין שלה למשך 15 שנים בתמורה לסך של 200,000$. מתוך סכום זה, על אולמי הנסיכה היה לשלם למערער 110,000$. מטרת הסכם, שהוא למעשה מכר של זכויות, היתה לסלק את החובות לרשויות המס, למערער ולבעל המבנה שבו שכן אולם השמחות. חפצדי  עצמה, בסופו של דבר, לא היתה צפויה לקבל כל תשלום לאחר ביצוע התשלומים לגורמים דלעיל (להלן: " ההסכם"). בית המשפט קבע כי ההסכם השתכלל רק לאחר שנתקבל אישור המערער, שעימו התקיימו 3 ישיבות בהשתתפות חפצדי ואולמי הנסיכה. המערער ידע כי חפצדי סיכמה עם אולמי הנסיכה על העברה מלאה ומוחלטת של העסק ושל החוב לידיה, באופן שהיא עצמה וערביה לא יחובו עוד. סיכום הדברים הועלה על הכתב בנוסח שהוכן על ידי פקיד המערער שהוא עורך דין, כאשר חפצדי איננה מיוצגת (להלן: " ההסכם עם הבנק"). הסכם זה נחתם על ידי יחידי אולמי הנסיכה, ועל ידי חפצדי שנוכח האמון אותו רכשו מנהליה כלפי נציגי המערער לא קראו את תוכנו. לו היתה חפצדי מעיינת בהסכם עם הבנק היה מתברר לה כי נאמר בו שאולמי הנסיכה מתחייבת לשלם למערער על חשבון ההלוואה 110,000 ש"ח (שקלים חדשים) ב - 20 תשלומים רציפים ושווים. בעוד שסכום החוב אותו דרש המערער מחפצדי באותו מועד, והסכום שאותו הסכימה אולמי הנסיכה לשלם בהסכם היה 110,000 $ ( דולר). אי התאמה נוספת שנרשמה בהסכם עם הבנק היתה הוספת יחידי אולמי הנסיכה כערבים להלוואה במקום החלפתם באלו הקיימים ופטור חפצדי וערביה מהחובה לשלם את החוב.

בית המשפט קבע כי כתב הערבות נחתם על ידי הערבים, מבלי שניתן להם כל הסבר על ידי נציג המערער על מהות וטיב החבות שנטלו על עצמם. כן נקבע ששני ההסכמים שעניינם העברת הזכויות לאולמי הנסיכה לא הובאו לידיעתם של הערבים, לא על ידי המערער שמחובתו היתה לעשות כן ולא על ידי חפצדי שסברה ממילא כי הערבים היו אמורים להשתחרר מערבותם. הסכמים אלו מהווים שינוי יסודי בחוב הנערב, באשר בפועל הפסיקה חפצדי, בידיעת ובהסכמת המערער, את פעילותה העסקית והעבירה אותה לאולמי הנסיכה.  זאת ועוד, המערער לא פעל למימוש אגרת חוב שעמדה לזכותו שהיה בה די כדי לכסות את החוב, לא צרף את יחידי אולמי הנסיכה כנתבעים נוספים בתביעתו נגד הערבים, לא הודיע לערבים על פסק הדין ולא מימש אותו משך שנתיים ימים ללא כל הסבר.

בכל אלה ראה בית המשפט משום הפרת חובת תום הלב של המערער, הפרת חובת הגילוי כלפי הערבים, והכל בניגוד לחוק החוזים (חלק הכללי), התשל"ג - 1973, לסעיפים 3-4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981, ולסעיף 6 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967, כמפורט בפסק הדין. סיכומו של דבר קבע בית המשפט כי הפרות אלה של המערער מגיעות כדי הפטר הערבים מערבותם.