פסק-דין בתיק עא 1834/07

ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפת הנאצים, תשי"ז-1957  (כב' השופט מוקי לנדמן,פרופ יוסף זהבי ועו"ד יהודית ארבל), אשר קבע כי לא קיים קשר סיבתי בין הפגימה באוזני העוררת לבין אירוע הגירוש שבגינו מוכרת העוררת כנכה.

העוררת, ילידת 1943, הוכרה כנכה בשל הגירוש מסופיה לרוסה שבבולגריה. הערר הנדון אותו הגישה נסב על שתי טענות: תחילת מועד תשלום התגמול וקיום קשר סיבתי בין אירועי השואה לבין פגימת האוזניים ממנה היא סובלת.

העוררת טענה כי בעקבות הגירוש, בכל תקופת שהותה ברוסה היא סבלה מחרדות, פחדים, בכי וכאבי אזניים חזקים. החורף ששרר שם היה קשה וכתוצאה מכך ומחוסר טיפול והזנחה הוחרפו כאבי האזנים. הסבל והכאב נמשכו גם כשעלתה לישראל, שם שהתה במחנה עולים בתנאי מחיה ירודים ללא יכלת טיפולית. לטענתה מאז נותרו צלקות באזניה וחלה ירידה משמעותית בשמיעתה.

הועדה הנכבדה קבעה בנקודה זו כי בנסיבות ענינה של העוררת לא חלה ההלכה שנקבעה בבר"ע 564/05 (ת"א) בן אור תמר נ' הרשות המוסמכת , תק-של 2006(2), 19016 לפיה " מי שנמלט ממקום מושבו לארץ לא נודעת, שאינה מקבלת אותו בזרועות פתוחות, בה נגזר עליו לשאת נדודים ולעיתים הגליה למקומות מרוחקים, ללא קורת גג קבועה, פרנסה ומקורות מחיה ומזון יציבים, מצבו רע בהרבה מרעהו שנותר במקום מושבו, גם בתנאי המלחמה הקשים".

במקרה הנדון לגבי הגרושים בתוככי בולגריה, לא זה היה המצב. הקהילה היהודית ביעד הגירוש קלטה את המגורשים, סייעה להם במגורים בתקופה הראשונה ובמזון, והגם שהתנאים לא היו קלים, לא היה שוני מהותי לאורך זמן בינם לבין התנאים במקום היישוב הקודם. לכן קבעה הועדה כי מבחינת תנאי התזונה והקור, לא חל שינוי מהותי עקב הגירוש.

כן קבעה הועדה כי אין עוררין שהעוררת סובלת מפגימה באוזניה, אולם אין בכך כדי ליצור את הקשר הסיבתי בין הפגימה לבין אירוע הגירוש שבגינו מוכרת העוררת.

לענין מועד תשלום התגמול: קבעה הועדה כי מאחר ומועד התשלום טרם הוכרע בעת כתיבת החלטתה, הוחלט לשלם לה תשלום ממועד פנייתה החדשה (לאור ובעקבות הילכת פס"ד גרנות)

הערעור בעניננו נסב אם כך סביב ההחלטה הנוגעת לפגימת האזנים ולהחלטת הועדה הקובעת כי לא היה קשר סיבתי בין הגירוש לבין הפגימה.

המערערת טוענת כי טעתה הועדה בכך שלא מצאה קשר סיבתי בין הגירוש ותנאיו לפגימה החמורה באזניים ממנה סובלת המערערת. לטענתה הקהילה היהודית קיבצה ברוסה את כל המשפחות לתוך כיתות בית הספר, ושם דאגה למגורשים באמצעות מתן מזון ומגורים. משפחות בעלות יכולת וממון עברו לגור בדירות משלהן בקרבת הקהילה התומכת וקרוב למקורות מזון. משפחת המערערת, עקב חוסר אמצעים כלכליים, עברה לגור בפרברי רוסה- בצפרקה, שהיתה מרוחקת מהקהילת היהודית, ושם הם חיו בתנאים ירודים, ללא סיוע רפואי, עם מזון דל ומועט ובתנאי מזג אויר קשים, ללא חימום, עם לבושים קלים.

המערערת סבלה מאז ילדותה מבעיות אזניים והיתה חשופה שם להפצצות, אזעקות, תנאי מזג אויר קשים, רוחות ושלג והדבר רק הגביר והחריף את כאבי האזניים והדלקות.

הדבר נמשך ממאי 1943 ועד ששבו לסופיה בסוף שנת 1944.

לטענתה התנאים הקשים בהם חיו היא ומשפחתה בתקופת הגירוש, הם שגרמו והותירו צלקות באזניה. לו היתה מקבלת טיפול נאות, ייתכן והמצב היה שונה, אולם כאמור לא היה טיפול כזה.

לאור האמור טוענת המערערת כי על בית המשפט לקבל את הערעור ולקבוע כי יש להכיר באירוע הגירוש והנרדפות כגורם לנכותה באזניים.

דיון

במהלך דיון קדם  הערעור בפני כב השופט ורדי הודיע ב"כ המשיבה כי ניתנה החלטה לענין התשלום הרטרואקטיבי ועל כן הערעור בנקודה זו מתייתר.

נותרה אם כן השאלה בדבר הפגימה באזניים לענין הקשר הסיבתי בתקופת הנרדפות.

שמענו את טענות הצדדים וחזרנו ועיינו ועיינו בעיקרי הטיעון של הצדדים, ואנו קובעות כי דין הערעור להדחות.

ראשית אנו חוזרים ומדגישים כי ההלכה קובעת כי בערעורי נכים ניתן לערער אך ורק על נקודה משפטית ולא על קביעות עובדתיות. (ראה לענין זה סעיף17(ח) לחוק הרדיפות ורע"א 1246.02 אריאלי נ. הרשות המוסמכת, תק-על 1395,(1  2003 ).

בערעור זה לא הצביעה המערערת על נקודה משפטית כלשהיא, וערעורה מתמקד בקביעות העובדתיות עליהן ביססה הועדה את החלטתה.

בעניננו הועדה הנכבדה קבעה כי על סמך הראיות שעמדו בפניה אין קשר סיבתי בין אירוע הנרדפות לבין פגימת האזנים.

הועדה קבע כי גירושים בתוככי בולגריה שונים המה מגירוש יהודים אל מחוץ לבולגריה, שעה שבתוך בולגריה קלטה הקהילה היהודית את המגורשים, סייעה להם במגורים ובמזון, ולכן לא חל שינוי מהותי בתנאי המחיה, להבדיל מהמצב בו דובר על גירוש אל מחוץ לגבולות בולגריה.