פסק-דין בתיק עא 1830/05

השופטת ר. חפרי וינוגרדוב:

נ.          ב-26.5.03 ניתן פסק דין בידי כב' השופטת הדסה אסיף (בית משפט שלום חדרה (ת.א. 3618/01)) בהליך בין המשיבה למערער לסילוק ידו של המערער מנכס השייך למשיבה.

בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי המערער, בני פור, לא הצליח להוכיח כי רכש בחנות זכויות טובות מאלה שהיו לדוריס אלמליח, ומכאן שכל זכויותיו בנכס נובעות מזכויותיה על פי הסכם שנחתם בינה לבין המועצה-המשיבה, הסכם בו נאמר מפורשות כי אין תחולה לחוקי הגנת הדייר.

בית המשפט קבע כי לא עלה בידי המערער להראות שרכש בחנות זכויות דייר מוגן או כי יש לו זכויות כאלה בחנות נשוא התביעה.

משכך הורה על סילוק ידו מהחנות וכי עליו להשיבה למשיבה כשהיא במצב טוב ותקין ופנויה מכל חפץ ואדם, תוך חיובו בהוצאות.

2.         המערער הגיש ערעור על פסק דין זה, ערעור שנדון בבית משפט זה (ע.א. 1505/03) שב-27.5.04 הורה, בדעת רוב, כי המערער אינו דייר מוגן בחנות, אך כי יהא זכאי לדמי פינוי ראויים כנגד פינוי החנות והחזרת החזקה בה למשיבה כאשר לצורך קביעת סכומם של דמי הפינוי הראויים, הוחזר הדיון לערכאה הראשונה תוך מתן הוראה שעם קביעת והעמדת הסכום לרשות המערער כנגד הפינוי, יוצא צו הפינוי אל הפועל.

3.         לאחר הדברים הללו, הגיש התובע בקשה לבית משפט השלום בחדרה למשפט חוזר ולביטול פסק הדין (הליך שמספרו 1597/05).

            הבקשה התבססה על טענה לגילוי ראיות חדשות.

            בית משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטה מ-6.7.05, שכן לא שוכנע שהתקיימו במקרה זה התנאים לקיומו של משפט חוזר. בהתייחסו למסמך עליו נסמכה הבקשה, ציין בית משפט קמא כי לא ניתן להסיק ממנו דבר לגבי זכויות המערער בנכס קודם למתן פסקי הדין הנ"ל, כי המסמך הוא התכתבות פנימית של המשיבה, כי הובאו בפני בית המשפט מסמכים דומים בעבר, וכי אין בבקשה ובתצהיר שצורף לה כדי להצביע על כך שמדובר בראיות שמשנות את פני ההכרעה מיסודה.

4.         על החלטה זו מ-6.7.05 הוגש הערעור הנוכחי.

            המערער מוסר כי "לאחרונה" הגיע לידיו מסמך מ-1.8.04 המיועד אל חברי המועצה בענין זימון ישיבה כאשר בין הנושאים על סדר היום נזכר אישור המועצה להתנעת תהליך מכירת נכסיה כולל חנויות במרכז המשיבה בגוש 10102 חלקות 250-254, 256 וביניהן נזכרת ברשימה המצורפת החנות נשוא הדיון תוך נקיבת שמו של המערער ותוך ציון הערה "מוגנת".

            לגישת המערער עולה מהמסמך כי המועצה מכירה בזכויותיו כדייר מוגן. עוד מצויין כי מי שחתם על המסמך הוא מנכ"ל המועצה וכי יש בעולה מהמסמך סתירה מהותית לטענת החברה הכלכלית במהלך תביעת הפינוי לפיה אינה יכולה להעניק זכות דיירות מוגנת לאור האמור בהסכם בינה לבין פיק"א.

            המערער סבור כי מאחר ומדובר בראיה חדשה ממועד שלאחר פסק הדין, הרי לא יכול היה להשיגה לפני מתן פסק הדין ומכאן שעמד בתנאי הראשון לקיום עילה למשפט חוזר.

            טוען המערער כי השאלה מנין התקבל המידע המופיע במכתב היא שאלה עובדתית שטרם התבררה במשפט, שכן לא התקיים דיון בענין.

            עוד סבור המערער כי מדובר בהודאת בעל דין אותה יש לשקול יחד עם כל הראיות ורק אז ניתן להגיע למסקנה בדבר כוחה לשנות את פסק הדין.

            המערער סבור כי לבית המשפט יש סמכות לביטול פסק דין, מקום ששיקולי צדק עדיפים על כלל מעשה בית דין. לגישתו, יש להורות על ביטול פסק הדין ועל קיום משפט חוזר בשאלה היחידה האם המועצה הכירה במשך השנים במערער כדייר מוגן או לאו.

5.         המשיבה תומכת בהחלטת בית משפט קמא. לגישתה לא מתקיים אף אחד מהתנאים הנדרשים לקיום משפט חוזר אזרחי ויש לדחות את הערעור בין על הסף ובין לגופו של ענין.

            המשיבה סבורה כי הרשימה שצורפה למסמך הנדון בה נזכרת גם החנות נשוא הדיונים כאן, נערכה על ידי מזכיר המועצה שאינו משפטן וכי מקור הרישום של המילה "מוגנת" הוא בטעות קולמוס שאינה יכולה להקנות זכות שכירות מוגנת שלא היתה בידי המערער עת שכר את החנות מהגברת אלמליח.

            עוד טוענת המשיבה כי המערער מעלה טענות ערעוריות שאין להן מקום, שכן הערעור התקיים והסתיים כבר בעבר.