פסק-דין בתיק עא 182/05

1.         בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת ספרא ברנע גילה מיום 1/5/05 בתיק בש"א 7034/05 ת.א 19101/04, לפיה נדחתה בקשת המערערת לביטול העיקול שהוטל .

השתלשלות העניין שבפנינו הייתה כדלקמן:

בתאריך 22.12.04 ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד בלבד. כב' הרשמת הורתה להמציא את הצו למערערת בתוך 5 ימים, אולם בפועל הומצא הצו באיחור של מס' ימים (כך עולה מטיעוני המערערת וכן מהחלטת כב' הרשמת שניתנה ביום 1/05/05). ביום 4.4.05 הגישה המערערת את הבקשה נשוא ערעור זה (בש"א 7034/05) שכותרתה: בקשה להצהיר על פקיעת צו עיקול זמני ולחלופין בקשה לעיין מחדש בצו זמני.

טענתה של המערערת הייתה שלנוכח האיחור במסירת הצו הוא למעשה פקע וזאת בהתאם לתקנה 370 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "תסד"א"). לחלופין ביקשה המערערת עיון מחדש בצו הזמני וזאת מהנימוקים שונים שהעיקרי שבהם הוא שלא ייגרם למשיב כל נזק של ממש אם לא יינתן הצו הזמני, בעוד הנזק שייגרם למערערת כתוצאה ממתן הצו הוא ניכר.

ביום 01.05.05 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשמת הדוחה את בקשת המערערת. בנימוקיה סברה כב' הרשמת כי למרות שהצו לא נמסר במועד הרי שלבית המשפט יש סמכות להאריך את המועד, מה גם שמערערת לא הראתה מה נזקה מהאיחור במסירה. בנוסף נקבע בהחלטה נשוא הערעור כי הבקשה לביטול הצו הזמני הוגשה באיחור ניכר וללא נימוק וכן כי לא נטען לטעם מיוחד מדוע נגרם נזק בלתי הפיך.

טענות המערערת:

2.         ההחלטה נשוא הערעור, איננה מבוססת מבחינה משפטית ודינה להתבטל וזאת מכוון שכב' הרשמת התייחסה לבקשה כאילו הייתה בקשה לביטול עיקול המוגשת במסגרת תקנה 367 (ג) לתסד"א ולא היא. מדובר בבקשה להצהרה על פקיעת צו העיקול ולחלופין בבקשה לעיון חדש במסגרת תקנה 368 בה אין תחולה למגבלת ה - 30 ימים וממילא לא היה צורך בטעם מיוחד להצדקת האיחור בהגשת הבקשה. המערערת מוסיפה וטוענת כי משלא הומצא הצו הזמני תוך 5 ימים מיום הינתנו, כפי שהורה בית המשפט, הוא למעשה פקע בתאריך 27.12.04 וזאת על פי האמור בתקנה 370 (3) לתקנות. לבית המשפט יש סמכות להאריך את המועד שנקבע אך סמכות זו מותנית בקיום טעמים מיוחדים, טעמים אותם הרשמת לא ציינה בהחלטתה.

בנוסף טוענת המערערת כי כב' הרשמת התעלמה מתצהירו של גזבר העירייה ממנו עולה כי למערערת הגנה טובה לכאורה כנגד התביעה וכי צו העיקול הזמני אינו צודק ואינו ראוי בנסיבות העניין ופוגע במערערת מעבר למידה הדרושה.

טענות המשיבה:

3.         המשיבה סבורה כי דין הערעור להדחות. לטענתה, הטעם המיוחד להחלטה עולה מהכתוב בהחלטה ויש לפרש את החלטתה כדלקמן: "שמשלא הראתה המערערת את נזקה כתוצאה מהאיחור, לבית המשפט הסמכות להאריך את המועד הקבוע למסירת הצו". לפיכך טענת המערערת כי לא נרשם טעם מיוחד אינה מדויקת. המשיבה ממשיכה וטוענת כי מרוץ המועדים למסירת הצו מתחיל מיום שבו הצו נמסר לידי המשיבה ולא מיום מתן ההחלטה ולפיכך הצו נמסר תוך 3 ימים. זאת בנוסף לעובדה שהטענה על האיחור בהמצאת הצו היא טענה פרוצדוראלית בלבד. מחדלה של המערערת בפירוט הנזקים שנגרמו לה מהאיחור במסירת הצו מלמד כי למערערת לא נגרמו נזקים ולפיכך הבקשה הנה פרוצדורלית בלבד ולא מהותית.

המשיבה ממשיכה וטוענת כי המערערת הגישה בקשה לפקיעת העיקול / עיון מחדש בתאריך 4.4.05 קרי, 100 ימים שלמים מיום המסירה של הצו. המערערת לא הגישה בקשה להארכת מועד, וממילא לא פורטו הנימוקים לאיחור. לפיכך, המערערת לא עמדה בתנאי הסף של הבקשה על פי תקנה 367 (ג) לתקנות.

בנוסף המשיבה טוענת כי לגופו של עניין  היא עמדה בנטל הקבוע בחוק למתן צו עיקול זמני וכי צו העיקול ניתן בדין.

דיון:

4.         עיקול זמני, הניתן במעמד צד אחד, היינו סעד דרסטי, שאינו ניתן כיום על דרך השגרה. נכון אמנם כי בעבר שררה דעה מקובלת לפיה, עיקול זמני יינתן כדבר שבשגרה, על מנת ליחד מנכסי הנתבעת לצורך הקלת ביצועו של פסק דין, אולם מאז חוקק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שוב אין בתי המשפט מתייחסים לעיקול זמני כדבר שבשגרה. עם חקיקת חוק היסוד האמור, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, על בית המשפט לייחס חשיבות רבה יותר מבעבר לאיכותן של הראיות הבאות לתמוך בבקשת העיקול ובכמותן. הדבר אף מוצא חיזוק בתיקונים מתשנ"ו ותשנ"ז של התסד"א (ראו: בש"א (נצרת) 1053/05 - עירית קרית שמונה נ' טבריה ש.ח .תק- מח 2005 (1) 1180) ( להלן: " פס"ד עיריית קרית שמונה").

כיום יקפידו בתי המשפט, ככלל, הקפדה יתרה עם מבקשים, שעה שבאים הם להיעתר לבקשה להטלת צו עיקול זמני, שהינו, כאמור, צו הפוגע בזכויותיו הקנייניות של הצד שכנגד. בהתאם לגישה זו הותקנו הוראות מחמירות בתסד"א, אשר יש בהם כדי להלום את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכויות הקניין הנגזרות ממנו. בין הוראות אלה נקבעו הוראות תקנה 362, הקובעת את התנאים למתן סעד זמני ככלל, וכן את הוראות התקנות הבאות אחריה, תקנות אשר נועדו לקבוע כללים קשיחים, אשר יהא בהם כדי להגן על זכויות הזולת. סעד זמני בכלל, וסעד של צו עיקול בפרט, עלולים לפגוע בבעל דין עוד קודם שניתן לו לומר דברו בבית המשפט. הוראות התקנות נועדו לאפשר לבעל הדין, שעה שניתן נגדו סעד בהעדרו, לפנות לבית המשפט, בהקדם האפשרי, על מנת למנוע את רוע הגזרה (סעיף 9 לפס"ד עירית קרית שמונה,).

לנוכח כל האמור, אין לנו אלא להסיק, כי החובה שהטיל המחוקק, למסור את צו העיקול בצירוף מסמכי הבקשה, תוך פרק זמן קצוב וקצר, הינה חובה שיש לקיימה במלואה ואין לסטות            ממנה. גזירתו של מחוקק המשנה היא, כי במידה ותופר חובה זו, יהא הצו בטל זולת אם בית המשפט קבע אחרת מטעמים מיוחדים שירשמו.

5.         אם נשוב לענייננו, מהחלטתה של כב' הרשמת עולה כי הצו אכן נמסר באיחור:

"...צו העיקול הזמני פקע לאחר שלא נמסר תוך המועד שנקבע בו ... המבקשת לא הראתה מה נזקה מהאיחור במסירה..."