פסק-דין בתיק עא 1817/02

ערעור על פסק דינו והחלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ריבה ניב), שדחה את בקשת הרשות להתגונן שהגישה המערערת ובעקבות זאת קיבל את תביעת המשיבות 1-2 והורה למערערת לשלם להן סך של 116,458 ש"ח, בגין תמורה שלא שולמה, ובנוסף סך של 1,617 ש"ח בגין אגרת תביעה, 9,427 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד וכן הוצאות בקשת הרשות להתגונן בסך של 2,500 ש"ח, הכל בצירוף מע"מ וריבית.

רקע עובדתי

1. ביום 16/10/00 נחתם הסכם בין המשיבה 3 לחברת לוקי ביצוע פרויקטים (בניה) 1989 בע"מ, שהינה חברת בת של המערערת (חברת לוקי בניה ופיתוח בע"מ), במסגרתו הזמינה חברת הבת את שירותיה של המשיבה 3 כקבלנית משנה לביצוע עבודות בפרויקט בעיר אשקלון.

2. ביום 26/10/00 נחתם הסכם נוסף, הפעם בין המשיבה 3 למשיבות 1-2 (להלן - המשיבות), לאספקת פלדה ורשת לבנין לצורך הפרויקט, ובו נקבעו הכמויות והמידות המדויקות של ברזל אותן נדרשות המשיבות לספק. להסכם צורף כתב ערבות מטעם המשיבה 3 לטובת המשיבות.

3. ביום 6/11/00 נערך ונחתם מסמך על ידי מר דני שלזינגר, מטעם המערערת ועל גבי דף הנושא את שם המערערת, ובו מודיע שלזינגר למשיבות כי על פי ההסכמות ביניהם תהיה אספקת הברזל על שם המערערת והתשלום יועבר למשיבות אף הוא ע"י המערערת, בהתאם להסכמות בין המשיבות למשיבה 3. עוד צוין כי יוכן חוזה שיסדיר את ההסכמות בין המערערת למשיבות.

4. באותו יום נחתם מסמך נוסף על ידי המשיבה 3 במסגרתו נתנה את אישורה כי המערערת תקזז ממנה את הסכומים המגיעים למשיבות 1-2 בגין אספקת הברזל והרשתות, וזאת  לפי תנאי התשלום המסוכמים בינה לבין המשיבות בהסכם מיום 26/10/00.

5. המשיבות סיפקו את הברזל בהתאם להתחייבויות והוציאו 5 חשבוניות בגין האספקה, שסכומן הכולל הינו 116,458 ש"ח.

6. ביום 28/2/01 נשלח למשיבות מכתב מטעם המערערת, המתייחס אל אחת מחמש החשבוניות, ובו צוין כי החשבונית אינה שייכת לחברה ועל כן היא מוחזרת אליהן.

7. המשיבות קיבלו מהמשיבה 3 שני שיקים, האחד למועד פירעון 1/3/01 והשני למועד 10/4/01, שסכומן הכולל מכסה את החוב בגין האספקה. דא עקא, שיקים אלו לא נפרעו מחמת 'אין כיסוי מספיק' (א.כ.מ.). המשיבות פנו בתביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערת והמשיבים 3-4, על מנת להורות להם לעמוד בהתחייבויותיהם ולשלם להן את הכספים המגיעים בגין אספקת הברזל מטעמן.

8. המשיבה 3 קרסה והמשיב 4 לא אותר על ידי המשיבות. כך קרה שהמערערת נותרה בפועל הנתבעת היחידה בתביעה שהגישו המשיבות. המערערת הגישה בקשת רשות להתגונן, וביום 10/3/02 דחה בית המשפט את הבקשה, ובעקבות החלטת הדחייה ניתן גם פסק דין המחייב את המערערת לשלם למשיבות את הסכומים המבוקשים בכתב התביעה. על ההחלטה ופסק הדין הוגש הערעור שבפנינו.

החלטת בית משפט השלום

9. בית המשפט דן בטענת המערערת בפניו, לפיה מר שלזינגר, החתום על ההתחייבות מיום 6/11/00, לא היה מוסמך להתחייב בשמה של המערערת, אלא רק בשם חברת הבת שהיא גם זו החתומה על הסכם הזמנת ביצוע השירותים בפרויקט. על סמך העדויות שנשמעו בפניו קבע בית המשפט עובדתית, כי האבחנה בין חברת האם וחברת הבת לא היתה ידועה למשיבות, והן לא יכולות היו לדעת כי אותו מר שלזינגר, שנתן את חתימתו על גבי נייר המכתבים של המערערת, אינו מוסמך להתחייב מטעמה. עוד נקבע, כי גם המערערת והמשיבה לא עשו הבחנה ברורה בין שתי החברות, ועל כן אין לצפות זאת מהמשיבות 1-2. על סמך קביעות עובדתיות אלו וכן על סמך ניתוח משפטי של סעיפים 46 ו 56 לחוק החברות (התשנ"ט - 1999), החליט בית המשפט לדחות את הבקשה למתן רשות להתגונן. נקבע כי חוק החברות החדש מרחיב את אחריותו של אורגן החברה ומחיל עליו אחריות מוחלטת על פעולות שיש בהן משום חריגה מהרשאה מחד, ומאידך, גם אם אין האורגן מוסמך לייצג את החברה, הרי שאין בכך כדי לייתר את החבות כלפי צד ג' שהסתמך על מצגים מטעמו. עוד צוין כי המערערת כלל לא ביקשה להגיש הודעת צד ג' כנגד אותו אורגן אשר לטענתה חרג מסמכותו, על אף שהאחרון עדיין מועסק אצל חברת הבת, ועל כן למעשה שאלת החריגה מסמכות איננה רלוונטית.

10. בית המשפט חזר על ההלכות הרלוונטיות להליך של בקשת רשות להתגונן, וקבע כי התחייבותה של המערערת כלפי המשיבות תקפה וכל התנגדותה לתשלום החוב של חברת הבת נובעת רק בשל הידיעה שלא יהיה לה ממי להיפרע וממה לקזז, ומשטענותיה המשפטיות של המערערת נדחות הרי שאין אלא לדחות גם את בקשת הרשות להתגונן.

טענות הצדדים

11. לטענת המערערת, החלטתו של  בית המשפט התמקדה רק בטענת הגנה אחת שהעלתה - היעדר הסמכות מצד מר שלזינגר להתחייב בשמה - והזניחה לחלוטין את יתר טענותיה. טענה מרכזית של המערערת, אשר לא נדונה על ידי בית המשפט, היתה כי ההתחייבות מיום 6/11/00 כלל לא הוצאה לפועל על ידי הצדדים, ומעידות על כך העובדות הבאות: לא נחתם חוזה בין המערערת למשיבות, זאת על אף האמור באותה התחייבות, כמו כן הפניות מטעם המשיבות נעשו אל מול המשיבה 3 ולא אל מול המערערת, החשבוניות שהוציאו המשיבות כלל לא הגיעו לידי המערערת, למעט חשבונית אחת אשר גם היא הוחזרה למשיבות, המשיבות לא פנו בכל דרך אחרת למערערת על מנת שזו תשלם להן את חשבונן ולמעשה הפניה הראשונה אליה היתה עם הגשת כתב התביעה, וההמחאות שלא כובדו נמסרו למשיבות על ידי המשיבה 3 ולא על ידי המערערת. כל העובדות הללו, אשר על רובן אין מחלוקת, היו צריכות להדון על ידי בית המשפט ולהביאו לידי מסקנה כי בפועל התנערו הצדדים מההסכמות שהועלו על הכתב במסמך מיום 6/11/00, או למיצער לקבוע כי בהתאם להלכות בדבר מתן רשות להתגונן הצביעה המערערת על הגנה ולו בדוחק.

12. לטענת המשיבות 1-2 אין כל בסיס לטענה לפיה ההתחייבות מיום 6/11/00 לא הוצאה אל הפועל - המשיבות פעלו על סמך ההתחייבויות שהופקדו בידיהן, וסיפקו את הברזל באופן מיידי לאחר קבלת ההתחייבות מטעם המערערת - כבר למחרת היום - ותוך 6 ימים בלבד סופקה כל הסחורה לפרויקט הבניה.  לא ברור באיזה שלב היה סיפק בידיהן לחזור בהן מאותה הסתמכות ומדוע.

13. באשר לטענה לפיה המשיבות לא פנו אל המערערת בדרישת תשלום, הרי שלטענה זו אין על מה לסמוך. ראשית, כל חמש החשבוניות שהוציאו בחודש נובמבר 2000 נשלחו למערערת וגם הגיעו לידיה. גם מנכ"ל המערערת לא שולל את הדברים האמורים בתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן, אלא מאשר כי אחת מתוך חמש החשבוניות הגיעה למערערת, ולגבי השאר מציין רק שהן לא הגיעו אישית לידיו. כמו כן, המשיבות הפנו מכתב התראה למערערת זמן רב לפני הגשת התביעה, וזאת ביום 3/4/01, מיד לאחר שהשיקים שנמסרו להם על ידי המשיבה 3 לא כובדו. גם היעדר חתימת החוזה בין המערערת למשיבות,  אינה יכולה לאיין את התחייבותה של המערערת לשלם עבור אספקת הברזל, שבוצעה בהתאם להתחייבויות על ידי המשיבות. גם העובדה שהשיק שניתן למשיבות היה על שמה של המשיבה 3 ולא על שם המערערת אינה יכולה לפעול לרעת המשיבות, שכן תשלום מצד חייב באמצעות שיקים של חברה אחרת הינה דבר מקובל בעולם העסקים ואין בו כדי להעיד מאומה.

דיון

14. את ערעורה מיקדה המערערת בתוקפה של ההתחייבות מיום 6/11/00, אשר לטענתה לא הוצאה לפועל על ידי הצדדים ועל כן איננה מחייבת אותה. טענה זו נטענה על ידה גם במסגרת בקשת הרשות להתגונן, אך לא נדונה על ידי בית משפט השלום, אשר ביסס את החלטתו על דחיית טענה אחרת של המערערת, הנוגעת לסמכותו של מר שלזינגר להתחייב בשמה.  

15. אכן, בית המשפט נמנע מלדון בטענה שעומדת במרכזו של ערעור זה, ואולם לא ראינו מקום להחזיר את התיק לבחינתו בשנית, שכן לא מצאנו כי יש בטענה זו ממש.

למעשה, עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם נשלחו החשבוניות מטעם המשיבות ישירות למערערת או למשיבה 3. אין חולק כי לפחות חשבונית אחת נשלחה והתקבלה אצל המערערת, ואף הוחזרה על ידה חזרה למשיבות. המשיבות טוענות כי יחד עם אותה חשבונית נשלחו גם יתר החשבוניות שהוצאו באותו זמן בגין אספקת הברזל מטעמה. התאריך המופיע על גבי החשבוניות הוא תאריך הדפסתן, אך הן הוצאו כבר בחודש נובמבר 2000 בימים סמוכים. המערערת טוענת כי לא הגיעו אליה חשבוניות אחרות, וכי יש בעובדה זו כדי להראות שהמשיבות לא פעלו בהתאם להתחייבות לה הן טוענות כיום, שכן על פי אותה התחייבות היה עליהן לפנות בדרישת תשלום ישירה אל המערערת, ואילו המשיבות בחרו לפנות, על ידי משלוח החשבוניות, דווקא למשיבה 3, ממנה אף קיבלו את השיקים.

אין בכוונתנו להכנס בשלב זה לשאלות של ראייה והוכחה, שכן בהליך של בקשת רשות להתגונן עסקינן. בהליך מסוג זה, די לו למבקש שיראה הגנה לכאורה, ואפילו הגנה בדוחק, וזאת מבלי להכנס לשאלת טיב ראיותיו. היינו עלינו לבחון, האם בהנחה שתצליח המערערת להוכיח את טענותיה, עשויה לצמוח לה מהן הגנה מתקבלת על הדעת (ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, תשס"ג - 2003, עמ' 309-311).